מי שנִתְפָּרְסוּ עִגּוּלָיו – נפתחו עיגולי הדבילה שלו, ושכר פועלים להדביקם שוב, נִתְפַּתְּחוּ חָבִיּוֹתָיו של היין, ושכר פועלים לסותמם, נֶחְתְּכוּ דְּלוּעָיו, ושכר פועלים לעסוק בהם, וכיון שכבר נגמרה מלאכתם קודם לכן התחייבו במעשר, הֲרֵי אֵלּוּ לֹא יֹאכֵלוּ [ואינם יכולים לטעון שחשבו שבעל הבית יעשר עבורם]. ואִם לֹא הוֹדִיעָן מתחילה שהוא שוכר אותם לעבודה שאין בה אפשרות אכילה, בעל הבית מְעַשֵּׂר חלק מהפירות, וּמַּאֲכִילָן.
שׁוֹמְרֵי פֵרוֹת, השומרים על ערימות של פירות תלושים, אוֹכְלִין מאותם פירות מֵהִלְכוֹת מְדִינָה, שכך הוא המנהג, אֲבָל לֹא מִן הַתּוֹרָה, ובגמרא יבואר דין זה.
אַרְבָּעָה סוגי שׁוֹמְרִין הֵן, א. שׁוֹמֵר חִנָּם, ב. וְהַשּׁוֹאֵל, ג. נוֹשֵׂא שָׂכָר – שומר המקבל שכר על שמירתו, ד. וְהַשּׂוֹכֵר. שׁוֹמֵר חִנָּם, נִשְׁבָּע עַל הַכֹּל – על כל טענת פטור שהוא טוען, כגון שטוען שנגנב החפץ או אבד, נשבע ונפטר. ורק אם הוא מודה או שיש עדים שפשע בשמירתו, חייב הוא בתשלום נזקיו. וְהַשּׁוֹאֵל מְשַׁלֵּם אֶת הַכֹּל, ואפילו אם אבד החפץ המושאל באונס, חייב הוא לשלם. נוֹשֵׂא שָׂכָר וְהַשּׂוֹכֵר נִשְׁבָּעִין עַל הַשְּׁבוּרָה, וְעַל הַשְּׁבוּיָה בידי שודדים, וְעַל הַמֵּתָה, כלומר, אם הם טוענים אחת מטענות אלו, שהן קרובות לאונס, צריכים הם להשבע שכך אירע, ונפטרים מלשלם, וּמְשַׁלְּמִין אֶת הָאֲבֵדָה וְאֶת הַגְּנֵבָה.
גמרא
שנינו במשנה, 'שׁוֹמְרֵי פֵּרוֹת אוכלים מהלכות מדינה, אבל לא מן התורה'. אָמַר רַב, לֹא שָׁאנוּ דין זה, ששומרי פירות רשאים לאכול רק מהלכות מדינה ולא מהתורה, אֶלָּא בשׁוֹמְרֵי גַּנּוֹת וּפַרְדֵּסִין, שהפירות עדיין מחוברים לקרקע ואין זה שעת גמר מלאכה, אֲבָל שׁוֹמְרֵי גִּיתּוֹת וַעֲרֵמוֹת, שאין הפירות מחוברים לקרקע, וזהו זמן של גמר מלאכה, הרי הם אוֹכְלִין מִן הַתּוֹרָה, ומבארת הגמרא את טעמו, קָסָבַר, מְשַׁמֵּר את הפירות, כְּעוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה דָמֵי – נחשב הוא כמי שעושה מעשה בפירות, ורשאי לאכול מהם. וּשְׁמוּאֵל אָמַר, לֹא שָׁאנוּ ששומרי פירות אוכלים מהלכות מדינה, אֶלָּא בשׁוֹמְרֵי גִּיתּוֹת וַעֲרֵמוֹת, אֲבָל שׁוֹמְרֵי גַּנּוֹת וּפַרְדֵּסִין, אֵין אוֹכְלִין כלל, לֹא מִן הַתּוֹרָה וְלֹא מֵהִלְכוֹת מְדִינָה, ומבארת הגמרא את טעמו, קָסָבַר, מְשַׁמֵּר פירות, לָאו כְּעוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה דָמֵי – אינו נחשב כמי שעושה מעשה בפירות, וממילא אינו רשאי לאכול מהם, ואמנם בשומרי גתות וערמות, שהפירות תלושים ובגמר מלאכה, היה מנהג המדינה שיאכל מהפירות אף שהוא רק שומר, אבל בפירות המחוברים לקרקע ושלא בשעת גמר מלאכה, אינו אוכל אפילו מכח המנהג.
אָמַר רַב אַשִּׁי, כְּוָותֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל מִסְתַּבְּרָא – מסתבר לומר כדברי שמואל, דִּתְּנַן – שהרי כך שנינו במשנה, וְאֵלּוּ אוֹכְלִין מִן הַתּוֹרָה, הָעוֹשֶׂה בִּמְחֻבָּר לַקַּרְקַע בִּשְׁעַת גְּמַר מְלָאכָה, ומכך שלא אמרה המשנה רק 'ואלו אוכלים', אלא אמרה 'ואלו אוכלים מן התורה', מִכְלַל – משמע מכך, דְּאִיכָּא דְּלֹא אָכֵיל – שיש מי שאינו אוכל מִן הַתּוֹרָה, אֶלָּא אוכל רק מֵהִלְכוֹת מְדִינָה, ואם כן, אֵימָא סֵיפָא – אמור ופרש את הסיפא של המשנה, שכך שנינו בה, וְאֵלּוּ שֶׁאֵינָן אוֹכְלִין, ויש לבאר, מַאי – מה כוונת המשנה באומרה 'שֶׁאֵינָן אוֹכְלִין', אִילֵימָא – אם תפרש שהכוונה שֶׁאֵין אוֹכְלִין מִן הַתּוֹרָה אֶלָּא מֵהִלְכוֹת מְדִינָה, הַיְינוּ רֵישָׁא – הרי זהו האמור ברישא, שיש מי שאינו אוכל מן התורה. אֶלָּא לָאו – ודאי כוונת הסיפא, שֶׁאֵין אוֹכְלִין לֹא מִן הַתּוֹרָה וְלֹא מֵהִלְכוֹת מְדִינָה, וּמַאי נִיהוּ – ומי הם שאינם אוכלים אפילו מהלכות מדינה, העוֹשֶׂה בִּמְחֻבָּר לַקַּרְקַע בְּשָׁעָה שֶׁאֵין גְּמַר מְלָאכָה, וְכָל שֶׁכֵּן שׁוֹמְרֵי גַּנּוֹת וּפַרְדֵּסִין, שאינם עושים מעשה בגוף הפירות אלא רק שומרים עליהם, ואילו מה שמשמע מהרישא שיש מי שאוכל מהלכות מדינה, היינו שומרי פירות תלושים בשעת גמר מלאכה, שזהו זמן הראוי לאכילה, אך כיון שהוא שומר ואינו עושה מעשה בגוף הפירות, אינו אוכל מהתורה, אלא רק מהלכות מדינה. פוסק הרי"ף, וְכֵן הִלְכְתָא – כך היא ההלכה, כדברי שמואל.
