ד הֶ֭אָֽנֹכִי לְאָדָ֣ם שִׂיחִ֑י וְאִם־מַ֝דּ֗וּעַ לֹֽא־תִקְצַ֥ר רוּחִֽי׃ ה פְּנוּ־אֵלַ֥י וְהָשַׁ֑מּוּ וְשִׂ֖ימוּ יָ֣ד עַל־פֶּֽה׃ ו וְאִם־זָכַ֥רְתִּי וְנִבְהָ֑לְתִּי וְאָחַ֥ז בְּ֝שָׂרִ֗י פַּלָּצֽוּת׃ ז מַ֭דּוּעַ רְשָׁעִ֣ים יִֽחְי֑וּ עָֽ֝תְק֗וּ גַּם־גָּ֥בְרוּ חָֽיִל׃ ח זַרְעָ֤ם נָכ֣וֹן לִפְנֵיהֶ֣ם עִמָּ֑ם וְ֝צֶאֱצָֽאֵיהֶ֗ם לְעֵֽינֵיהֶֽם׃
֍ ֍ ֍
(ד) הֶאָנֹכִי לְאָדָם שִׂיחִי – האם כל שיחתי ותלונתי היתה על אדם אחד בלבד, שהיה רשע וטוב לו, שאז יתכן שהיו תשובותיכם נכונות לגבי אותו אדם, וְאִם מַדּוּעַ לֹא תִקְצַר רוּחִי – או האם היתה שיחתי לבאר רק את הנהגת עצמי, להסביר את קוצר רוחי, ומדוע איני סובל את היסורים בדומיה, והרי אין הדבר כן, אלא שאלתי היתה על כלליות ההנהגה בעולם, שרואים אנו רשעים רבים המצליחים לאורך זמן, ולגבי שאלה כללית זו אין תשובותיכם מועילות כלל.
(ה) פְּנוּ אֵלַי לשמוע היטב את הדברים, וְהָשַׁמּוּ – ותשתוממו בעצמכם על כך, וְשִׂימוּ יָד עַל פֶּה, לשתוק ולא להשיב, כי אראה לכם בבירור שטענותי צודקות.
(ו) וְאִם זָכַרְתִּי את ענין שאלתי, וְנִבְהָלְתִּי מכך, וְאָחַז בְּשָׂרִי פַּלָּצוּת.
(ז) וחוזר ומוכיח שאין בתשובותיהם מענה לשאלתו, כי אתם אמרתם שהם מתים בקיצור שנים, ואני שואל, מַדּוּעַ רְשָׁעִים יִחְיוּ, כי רבים מהרשעים מאריכים ימים. ואתם אמרתם שהם חלשים ורפויי כח, והרי רואים אנו רשעים אשר עָתְקוּ בזקנה, וגַּם גָּבְרוּ חָיִל ברוב כח.
(ח) אתם אמרתם שבניהם מתים ואין זרעם מתקיים, והרי אנו רואים רשעים אשר זַרְעָם נָכוֹן לִפְנֵיהֶם, ואף נמצאים עִמָּם ולא יצטרכו להרחיק נדוד, ולא רק בניהם הגדולים אלא וְצֶאֱצָאֵיהֶם הקטנים גם הם קיימים לְעֵינֵיהֶם.
