א וַיַּ֥עַן אִיּ֗וֹב וַיֹּאמַֽר׃ ב שִׁמְע֣וּ שָׁ֭מוֹעַ מִלָּתִ֑י וּתְהִי־זֹ֗֝את תַּנְח֥וּמֹֽתֵיכֶֽם׃ ג שָׂ֭אוּנִי וְאָֽנֹכִ֣י אֲדַבֵּ֑ר וְאַחַ֖ר דַּבְּרִ֣י תַלְעִֽיג׃
֍ ֍ ֍
פרק כא
הקדמה למענה השביעי של איוב: לאחר ששלשת הרעים אמרו את דבריהם בענין 'רשע וטוב לו' [אליפז התימני אמר שהרשעים מלאים פחד ואינם בטוחים בהצלחתם, בלדד השוחי אמר שבניהם של הרשעים נכרתים ואין זרעם מתקיים, וכן נפשם נכרתת ומקבלים עונשם בעולם הנצחי. וצופר הנעמתי אמר שהרשע מת פתאום בתוקף הצלחתו, ויורד לשאול בבת אחת], השיב איוב תשובה אחת המקיפה את כל טענותיהם, כי הם התכוונו בתשובותיהם לרמוז שה'רשע' זה איוב, ולקחו דוגמא ממה שאירע לו לכל הרשעים שנראה שהם מצליחים, אך איוב טען שצריך לדון על כל הרשעים שבכל הדורות ובכל המקומות, ובזה אין תשובתם נכונה, וכמו שיבואר.
(א) וַיַּעַן אִיּוֹב, וַיֹּאמַר.
(ב) שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ מִלָּתִי, ובמקום שאתם תנחמו אותי, כראוי, וּתְהִי זֹאת תַּנְחוּמֹתֵיכֶם – בכך שתקשיבו לדברי ותשמעו אותי, יהיה זה עבורי תנחומים.
(ג) ואף אם דעתכם להתווכח איתי על דברי, שָׂאוּנִי – סבלו את דברי וְאָנֹכִי אֲדַבֵּר, וְאַחַר דַּבְּרִי תַלְעִיג – אחרי שאסיים לומר את דברי, אז תלעגו לי.
