יד וַיִּקְרְא֨וּ אֶל־יְהוָ֜ה וַיֹּֽאמְר֗וּ אָנָּ֤ה יְהוָה֙ אַל־נָ֣א נֹֽאבְדָ֗ה בְּנֶ֨פֶשׁ֙ הָאִ֣ישׁ הַזֶּ֔ה וְאַל־תִּתֵּ֥ן עָלֵ֖ינוּ דָּ֣ם נָקִ֑יא כִּֽי־אַתָּ֣ה יְהוָ֔ה כַּֽאֲשֶׁ֥ר חָפַ֖צְתָּ עָשִֽׂיתָ׃ טו וַיִּשְׂאוּ֙ אֶת־יוֹנָ֔ה וַיְטִלֻ֖הוּ אֶל־הַיָּ֑ם וַיַּֽעֲמֹ֥ד הַיָּ֖ם מִזַּעְפּֽוֹ׃ טז וַיִּֽירְא֧וּ הָֽאֲנָשִׁ֛ים יִרְאָ֥ה גְדוֹלָ֖ה אֶת־יְהוָ֑ה וַיִּֽזְבְּחוּ־זֶ֨בַח֙ לַֽיהוָ֔ה וַֽיִּדְּר֖וּ נְדָרִֽים׃
֍ ֍ ֍
(יד) וַיִּקְרְאוּ נוסעי האניה אֶל ה', וַיֹּאמְרוּ, אָנָּה ה', אַל נָא נֹאבְדָה בְּנֶפֶשׁ הָאִישׁ הַזֶּה, כי אם לא נשליך אותו אל הים נאבד כולנו, וְאַל תִּתֵּן עָלֵינוּ דָּם נָקִיא, להעניש אותנו על השלכתו לים, כדרך שנענש כל רוצח נפש, אף על פי שהנרצח היה ראוי לקבל את עונשו, כאן הדבר שונה, כִּי אַתָּה ה' כַּאֲשֶׁר חָפַצְתָּ עָשִׂיתָ, ובכך שהטלת רוח סערה כזו כבר גרמת שיונה בודאי יטבע וימות, ואנו רק מצילים את עצמינו בכך שאנו משליכים אותו אל הים, ואין מעשה ההמתה מתייחס אלינו כלל.
(טו) וַיִּשְׂאוּ אֶת יוֹנָה, והכניסוהו מעט למי הים וראו ששקטה הסערה, וכשחזרו והוציאוהו התחדשה שוב הסערה, וכך עשו פעמים רבות, עד שהתברר להם בבירור גמור שאכן בגללו היתה הסערה, וַיְטִלֻהוּ אֶל הַיָּם לגמרי, וַיַּעֲמֹד הַיָּם מִזַּעְפּוֹ.
(טז) וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים יִרְאָה גְדוֹלָה אֶת ה', כי ראו בחוש את השגחתו הפרטית הדבקה בנביאו, וַיִּזְבְּחוּ זֶבַח לַה' – אמרו שיזבחו זבחים לה' לאחר שיירדו ליבשה, וַיִּדְּרוּ נְדָרִים – נדרו שיתגיירו כשיבואו למקום ישוב.
