ל כִּ֤י לְי֣וֹם אֵ֭יד יֵחָ֣שֶׂךְ רָ֑ע לְי֖וֹם עֲבָר֣וֹת יוּבָֽלוּ׃ לא מִֽי־יַגִּ֣יד עַל־פָּנָ֣יו דַּרְכּ֑וֹ וְהֽוּא־עָ֝שָׂ֗ה מִ֣י יְשַׁלֶּם־לֽוֹ׃ לב וְ֭הוּא לִקְבָר֣וֹת יוּבָ֑ל וְֽעַל־גָּדִ֥ישׁ יִשְׁקֽוֹד׃ לג מָֽתְקוּ־ל֗וֹ רִגְבֵ֫י נָ֥חַל וְ֭אַֽחֲרָיו כָּל־אָדָ֣ם יִמְשׁ֑וֹךְ וּ֝לְפָנָ֗יו אֵ֣ין מִסְפָּֽר׃ לד וְ֭אֵיךְ תְּנַֽחֲמ֣וּנִי הָ֑בֶל וּ֝תְשׁ֥וּבֹתֵיכֶ֗ם נִשְׁאַר־מָֽעַל׃
֍ ֍ ֍
(ל) כִּי לְיוֹם אֵיד יֵחָשֶׂךְ רָע – ואם תאמרו ש'חוסכים' ושומרים את הרעה ליום אידו ונפילתו של הרשע, לְיוֹם עֲבָרוֹת יוּבָלוּ – ליום מיתתו, שאז יובאו אליו כל הרעות, וכמו שאמר בלדד השוחי, שעיקר עונשו של הרשע הוא לאחר מיתתו, בדיני שמים, ולכן אין מענישים אותו בעולם הזה.
(לא) אין הדבר מסתבר, כי כדי להעניש את הרשע יש צורך שיעידו בפניו על מעשיו, ואילו כשהוא מוטל בקברו, מִי יַגִּיד עַל פָּנָיו את דַּרְכּוֹ הרעה, וְהוּא עָשָׂה מִי יְשַׁלֶּם לוֹ – ומי הוא שיעניש אותו על מעשיו הרעים, לאחר מיתתו.
(לב) ומוסיף לבאר את דבריו, מדוע לא יימצא מי שיעיד לאחר מיתתו על מעשיו הרעים, וְהוּא הרי לִקְבָרוֹת יוּבָל, ושם לא יימצא מי שיוכל להעיד נגדו, וְעַל גָּדִישׁ יִשְׁקוֹד – והרי הוא נטמן בעפר, המשול לגדיש של תבואה המכסה אותו, והוא שוקד להיות שם בתמידות ואינו יוצא משם, ואיך תשיגנו יד השופט להענישו.
(לג) ואם תאמרו שהמיתה והקבורה עצמם הם העונש לרשע, הרי אין הדבר כן, כי מָתְקוּ לוֹ רִגְבֵי הנָחַל שהוא קבור בהם, ואין לו כל צער בכך, וגם אינו היחיד שנקבר באדמה, אלא וְאַחֲרָיו כָּל אָדָם יִמְשׁוֹךְ, כי כל בני האדם סופם להיקבר בעפר, וּלְפָנָיו כבר נמשכו לקבורה אנשים אֵין מִסְפָּר.
(לד) מסיים איוב את דבריו בתמיהה, וְאֵיךְ תְּנַחֲמוּנִי בדברי הָבֶל, וּתְשׁוּבֹתֵיכֶם נִשְׁאַר מָעַל – אחרי שאני רואה שאין בתשובותיכם דברי אמת, אלא דברי מעילה ובגידה בי, שהחלטתם בדעתכם שאני רשע, ולא ניחמתם אותי בדרך חיבה וידידות.
