ז וַיְמַ֤ן הָֽאֱלֹהִים֙ תּוֹלַ֔עַת בַּֽעֲל֥וֹת הַשַּׁ֖חַר לַֽמָּחֳרָ֑ת וַתַּ֥ךְ אֶת־הַקִּֽיקָי֖וֹן וַיִּיבָֽשׁ׃ ח וַיְהִ֣י ׀ כִּזְרֹ֣חַ הַשֶּׁ֗מֶשׁ וַיְמַ֨ן אֱלֹהִ֜ים ר֤וּחַ קָדִים֙ חֲרִישִׁ֔ית וַתַּ֥ךְ הַשֶּׁ֛מֶשׁ עַל־רֹ֥אשׁ יוֹנָ֖ה וַיִּתְעַלָּ֑ף וַיִּשְׁאַ֤ל אֶת־נַפְשׁוֹ֙ לָמ֔וּת וַיֹּ֕אמֶר ט֥וֹב מוֹתִ֖י מֵֽחַיָּֽי׃ ט וַיֹּ֤אמֶר אֱלֹהִים֙ אֶל־יוֹנָ֔ה הַֽהֵיטֵ֥ב חָרָֽה־לְךָ֖ עַל־הַקִּֽיקָי֑וֹן וַיֹּ֕אמֶר הֵיטֵ֥ב חָֽרָה־לִ֖י עַד־מָֽוֶת׃
֍ ֍ ֍
(ז) וַיְמַן [-הזמין] הָאֱלֹהִים תּוֹלַעַת בַּעֲלוֹת הַשַּׁחַר לַמָּחֳרָת, וַתַּךְ – והכתה התולעת אֶת הַקִּיקָיוֹן משורשו, וַיִּיבָשׁ, ושוב לא היה לו צל מעל לראשו.
(ח) וַיְהִי כִּזְרֹחַ הַשֶּׁמֶשׁ, וַיְמַן אֱלֹהִים רוּחַ קָדִים חֲרִישִׁית – המחרישה את האזניים לרוב המייתה, וזו רוח חמה מאד, וַתַּךְ הַשֶּׁמֶשׁ עַל רֹאשׁ יוֹנָה, וַיִּתְעַלָּף, וַיִּשְׁאַל אֶת נַפְשׁוֹ לָמוּת, וַיֹּאמֶר יונה, טוֹב מוֹתִי מֵחַיָּי.
(ט) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל יוֹנָה, הַהֵיטֵב חָרָה לְךָ עַל הַקִּיקָיוֹן – וכי טוב הדבר בעיניך, שיחרה לך בשביל דבר פעוט כל כך כמו קיקיון. וַיֹּאמֶר יונה אל ה', הֵיטֵב חָרָה לִי – בודאי טוב הדבר שיחרה לי על כך, כי הדבר נוגע לי עַד מָוֶת, שעל ידי חסרון הקיקיון התעלף מרוב החום, והגיע אל שערי מוות.
