משנה
הַמַּשְׂכִּיר בַּיִת לַחֲבֵרוֹ, חַיָּב המַשְׂכִּיר בְּדֶלֶת, וּבְנֶגֶר – מנעול פנימי, וּבְמַנְעוּל חיצוני, וְכן בכָל דָּבָר שֶׁהוא מַעֲשֵׂה אוּמָּן. אֲבָל דָּבָר שֶׁאֵין הוא מַעֲשֵׂה אוּמָּן, הַשּׂוֹכֵר עוֹשֵׂהוּ. וְהַזֶּבֶל של הבהמות הרי הוא לְבַּעַל הַבַּיִת [ובגמרא יבואר באילו בהמות מדובר], ואֵין לוֹ לַשּׂוֹכֵר אֶלָּא אפר הַיּוֹצֵא מִן הַתַּנּוּר וּמִן הַכִּירָה בִּלְבָד, שנעשה זבל.
גמרא
תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, הַמַּשְׂכִּיר בַּיִת לַחֲבֵירוֹ, הַמַּשְׂכִּיר חַיָּב לְהַעֲמִיד לוֹ דְּלָתוֹת, לִפְתּוֹחַ לוֹ חַלּוֹנוֹת, אם התקלקלו הדלתות והחלונות שהיו שם קודם לכן, וכן חייב הוא לְחַזֵּק לוֹ את התִּקְרָה אם התליעו הנסרים, ולִסְמוֹךְ לוֹ קוֹרָה שבבית, אם נשברה. ואילו השׂוֹכֵר חַיָּב לַעֲשׂוֹת לוֹ סֻלָּם לעלות לגג, וְלַעֲשׂוֹת לוֹ מַעֲקֶה, וְלַעֲשׂוֹת לוֹ מַרְזֵב להוליך את מי הגשמים מהגג אל הקרקע, וּלְהָטִיחַ אֶת גַּגּוֹ בטיט, כדי שלא יכנסו המים לתוך הבית. [אמנם דברים אלו נשארים בבעלות השוכר, וכשיוצא מהבית יכול ליטול אותם איתו].
בָּעוּ מִינֵּיהּ מֵרַב שֵׁשֶׁת – שאלו בני הישיבה את רב ששת, מְזוּזָה עַל מִי – מי חייב בקביעת מזוזה בבית, המשכיר או השוכר. תמהה הגמרא, מְזוּזָה – וכי יש ספק בדין המזוזה, וְהָאָמַר [-והרי כך אמר] רַב מְשַׁרְשִׁיָּא, מְזוּזָה חוֹבַת הַדָּר הִיא – מצוות מזוזה מוטלת על האדם הדר בבית, ולא על בעל הבית [ולכן אם יש לאדם בית שאינו משתמש בו, פטור הוא ממזוזה], ואם כן ודאי שזו מצוה המוטלת על השוכר, ולא על המשכיר. מבארת הגמרא, אֶלָּא הספק היה לגבי חקיקת מְקוֹם מְזוּזָה באבן של מזוזת הפתח, עַל מִי – מי חייב לחקוק את המקום, כדי שיוכל השוכר לקבוע שם את המזוזה. אָמַר לְהוּ רַב שֵׁשֶׁת, תְּנִיתוּהָ – הרי שנינו דין זה במשנתנו, 'כָּל דָבָר שֶׁאֵין מַעֲשֵׂה אוּמָּן, הַשּׂוֹכֵר עוֹשֵׂהוּ', וְהַאי נַמִּי – וגם דבר זה, של חקיקת מקום המזוזה, לָאו מַעֲשֵׂה אוּמָּן הוּא, דְּאֶפְשָׁר בְּגוּבְתָּא דְקַנְיָא – שהרי אפשר לקבוע את המזוזה אפילו בקנה חלול, ומחבר את הקנה למזוזת הפתח במסמר, ואינו צריך לחקוק בתוך האבן.
מביאה הגמרא ברייתא בענין זה: תָּנוּ רַבָּנָן, הַמַּשְׂכִּיר בַּיִת לַחֲבֵרוֹ, עַל הַשּׂוֹכֵר לַעֲשׂוֹת לוֹ מְזוּזָה, וּכְשֶׁהוּא יוֹצֵא מהבית, לֹא יִטְּלֶנָּה בְּיָדוֹ וְיוֹצִא, אלא ישאיר את המזוזה במקומה, שכיון שעל ידי המזוזה חלה קדושת השכינה בבית, אין לו לסלקה משם. וּבְעוֹבֵד כּוֹכָבִים – אם שייך הבית לעובד כוכבים, ויש חשש שינהג במזוזה מנהג בזיון, נוֹטְלָהּ בְּיָדוֹ וְיוֹצֵא. וּמַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁנְּטָלָהּ בְּיָדוֹ וְיָצָא, ונענש על כך, וְקָבַר אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו, והבינה הגמרא שמעשה זה היה בשוכר בית מעובד כוכבים. תמהה הגמרא, מַעֲשֶׂה לִסְתּוֹר – הרי המעשה סותר את הדין, שאם הדין הוא שבעובד כוכבים עליו להוציא את המזוזה, מדוע נענש אותו אדם. מתרצת הגמרא, אָמַר רַב שֵׁשֶׁת, מעשה זה הובא אַרֵישָׁא, שם התבאר שבשוכר בית מישראל לא יוציא את המזוזה כשהוא יוצא מהבית, ואותו אדם שהוציא את המזוזה, נענש.
שנינו במשנה, 'וְהַזֶּבֶל שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת'. מבררת הגמרא, בְּמַאי עַסְקִינָן – באיזה אופן עוסקת משנתנו, שבו שייך הזבל של הבהמות לבעל הבית, המשכיר, אִילֵימָא בְּחָצֵר דַּאֲגִירָא לֵיהּ לְשׂוֹכֵר – אם מדובר באופן שגם החצר מושכרת לשוכר, וְתוֹרֵי דְּשׂוֹכֵר – וגם השוורים שייכים לשוכר, אַמַּאי – מדוע אמרה המשנה שהזבל שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת. אֶלָּא ודאי מדובר בְּחָצֵר דְּמַשְׂכִּיר, שלא השכירה יחד עם הבית, וְתוֹרֵי דְּאָתוּ מֵעָלְמָא – ושוורים של בני העולם, שאינם של המשכיר או של השוכר, וְקַיְימֵי בְּהוּ – והרי הם עומדים בחצרו של המשכיר, ועל זה אמרה המשנה שהזבל שלהם שייך למשכיר, כיון שמן הסתם בעליהם מפקיר זאת, ואין השוכר רשאי לזכות בהם לעצמו. ודין זה מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא, דְּאָמַר, חֲצֵרוֹ שֶׁל אָדָם קוֹנָה לוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ, שהרי כאן אין המשכיר יודע בכל שעה אם נכנסו שוורים לחצירו או לא, ומכל מקום מבואר מדברי המשנה שהוא זוכה בזבל שלהם לעצמו.
שנינו בברייתא, וְשֶׁבָּרֶפֶת שֶׁבֶּחָצֵר – זבל הנמצא ברפת שבחצר, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, אָמַר רַב אַשִּׁי, זֹאת אוֹמֶרֶת – באה הברייתא ללמדנו, שהַמַּשְׂכִּיר אֶת חֲצֵרוֹ סְתָם, לֹא הִשְׂכִּיר את הרֶפֶת שֶׁבָּהּ, וכיון שהרפת נשארת בחזקת המשכיר, אף הזבל שבה שייך לו.
משנה
הַמַּשְׂכִּיר בַּיִת לַחֲבֵרוֹ, וסיכמו שמחיר השכירות יהיה לְ'שָׁנָה', וְנִתְעַבְּרָה הַשָּׁנָה ונוסף בה חודש, נִתְעַבְּרָה לַשּׂוֹכֵר – השוכר מרויח מכך, ואינו צריך לשלם סכום נוסף תמורת חודש העיבור, כיון שלשון 'שנה' כולל גם את חודש העיבור. ואם הִשְׂכִּיר לוֹ לָ'חֳדָשִׁים', שסיכמו על סכום מסוים ל'שנים עשר חודשים', וְנִתְעַבְּרָה הַשָּׁנָה, נִתְעַבְּרָה לַמַּשְׂכִּיר – המשכיר מרויח מכך, וצריך השוכר לשלם לו תשלום נוסף עבור החודש השלש עשרה, שהרי פירשו שהמחיר יהיה רק לשנים עשר חודשים.
ואם אמר לו את שתי הלשונות, כגון 'שנים עשר דינרים לשנה, מדינר זהב לחודש', הרי זה ספק אם תופסים את תחילת דיבורו או את סופו, ולכן יחלוקו, וּמַעֲשֶׂה היה בְצִפּוֹרִי, בְּאֶחָד שֶׁשָּׂכַר מֶרְחָץ מֵחֲבֵרוֹ, וסיכמו שמחיר השכירות יהיה בִּשְׁנֵים עָשָׂר זְהוּבִים לְשָּׁנָה, מִדִּינַר זָהָב לְחֹדֶשׁ, וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַמְלִיאֵל וְלִפְנֵי רַבִּי יוֹסֵי, וְאָמְרוּ שיַחְלְקוּ המשכיר והשוכר אֶת חֹדֶשׁ הָעִבּוּר, וישלם לו מחצית דינר זהב.
גמרא
שנינו במשנה, 'מעשה בציפורי באחד ששכר מרחץ מחברו בשנים עשר זהובים לשנה, מדינר זהב לחדש, ובא מעשה לפני רבן שמעון בן גמליאל ולפני רבי יוסי, ואמרו, יחלקו את חדש העיבור'. אָמַר רַב, אִי הֲוָאי אֲנָא הָתָם – אם הייתי אני נמצא באותו מקום, הֲוָה יָהִיבְנָא לֵיהּ כּוּלֵּיהּ לַמַּשְׂכִּיר – הייתי אומר שכל הדינר זהב מגיע למשכיר, מַאי טַעֲמָא – ומה הטעם לכך, כיון דסָבַר רב, שכאשר אומר אדם שתי לשונות הסותרות זו את זו, תְּפוֹס לָשׁוֹן אַחֲרוֹן, וכיון שבסיום דבריו אמר 'דינר זהב לחודש', על השוכר לשלם לו דינר זהב על חודש העיבור. וּשְׁמוּאֵל אָמַר, בְּבָא בְּאֶמְצַע הַחֹדֶשׁ עַסְקִינָן – משנתנו עוסקת באופן שבא הנידון לבית דין באמצע חודש העיבור, ותובע המשכיר שישלם לו את דמי השכירות של אותו החודש, ובאופן זה אינו יכול להוציא מידו על מה שכבר דר, ומשלם לו רק על מחצית החודש שעדיין לא דר בבית, אֲבָל בְּבָא בִּתְּחִלַּת הַחֹדֶשׁ, כֻּלּוֹ לַמַּשְׂכִּיר, כיון שהוא מוחזק בביתו, ומספק אינו חייב להניח לשוכר לדור בו ללא תשלום, ואם באו בְּסוֹף הַחֹדֶשׁ, כֻּלּוֹ לַשּׂוֹכֵר, ואינו צריך לשלם לו כלום, מַאי טַעֲמָא, מִשּׁוּם דְּתָפִיס – שהרי הוא מוחזק בממונו, ומספק אינו צריך לשלם לו. וְרַב נַחְמָן אָמַר, קַרְקַע, לעולם בְּחֶזְקַת בְּעָלֶיהָ קַיֶּמֶת, וְלכן אַף עַל גַב דְּאֲתָא [שבא לבית דין] בְּסוֹף הַחֹדֶשׁ, פוסקים שכֻּלּוֹ לַמַּשְׂכִּיר, ועליו לשלם לו דינר זהב, כיון שהספק לא נולד עתה, אלא מיד בתחילת החודש, וכיון שהבית לעולם בחזקת המשכיר, אין לשוכר רשות לדור בו ללא רשותו, והרי הוא כדר בחצר של חבירו, ועליו לשלם לו. וְאַף עַל גַב דְּאָפֵיךְ מֵיפָךְ – ואף אם הפך המשכיר את סדר הדברים בשעת השכירות, וְאָמַר 'מִדִּינַר זָהָב לְחֹדֶשׁ, בִּשְׁנֵים עָשָׂר זְהוּבִים לְשָׁנָה', גם כן כּוּלֵּיהּ לַמַּשְׂכִּיר, כיון שאין הטעם כרב משום תפוס לשון אחרון, אלא משום שהקרקע עומדת בחזקת המשכיר, ועל השוכר לשלם לו אפילו במקום ספק. פוסק הרי"ף, וְקַיְימָא לָן כְּוָותֵיהּ – וההלכה היא כדברי רב נחמן.
