וְשַׁמְעִינָן מִינָּהּ – ויש לנו ללמוד מכך שנפסקה ההלכה כרב נחמן, האומר שמספק אין מוציאים מיד המוחזק, ולא כרב הפוסק בתורת ודאי שהולכים אחר הלשון האחרון, דְּלֵיתָהּ לְהָא – שאין הלכה כדין זה דְּאָמַר רַב, שאם אמר האדם שני מחירים שונים לדבר אחד, וכגון שאמר לחבירו שמחירו של כלי מסוים הוא 'אַסְתִּירָא, מֵאָה מָעֵי', והרי אסתירא היא תשעים ושש מעות, הולכים אחרי הלשון האחרונה ומפרשים שכוונתו למֵאָה מָעֵי, ואם אמר 'מֵאָה מָעֵי אַסְתִּירָא' מפרשים שכוונתו לאַסְתִּירָא, והיינו תשעים ושש פרוטות, אֶלָּא ההלכה היא כִּשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר, שכאשר יש שתי לשונות הסותרות זו את זו, הַלֵּךְ אַחַר הַפָּחוֹת שֶׁבַּלְּשׁוֹנוֹת, וטעמו של שמואל, כיון דִּמְסַפְּקָא לָן [-דבר זה מסופק אצלינו], אִי תַּפְסִינָן לָשׁוֹן רִאשׁוֹן, אִי תָּפְסִינַן לָשׁוֹן אַחֲרוֹן, הִלְכָּךְ – ולכן מספק הַלֵּךְ אַחַר הַפָּחוֹת שֶׁבַּלְּשׁוֹנוֹת, כִדְקַיְימָא לָן – וכפי שמקובל בידינו כלל זה בכל מקום, דְּמִסְּפֵיקָא לֹא מַפְּקִינָן מָמוֹנָא – שאין מוציאים ממון מספק מיד המוחזק, אֲבָל אִי תָּפַס, לֹא מַפְּקִינָן מִינֵּיהּ – אין מוציאים מידו מה שתפס, כיון דַּהֲוָה לֵיהּ לְאַחַר תְּפִיסָה נִתְבַּע – שהרי לאחר שתפס נעשה דינו כ'נתבע', כיון שחבירו בא להוציא מידו מה שתפס, ומתהפך הדין עתה לומר שאין מוציאים מידו מספק.
וְהַנֵּי מִילֵּי בְּמִטַּלְטְלַי – ודין זה, שבמקום שיש ספק בלשונות אומרים שהמוציא מחבירו עליו הראיה, הוא רק במטלטלין, ששייך לתופסם, ומניחים אותם ביד המוחזק בהם, אֲבָל בִּמְקַרְקְעֵי, קַיְימָא לָן – אנו פוסקים הלכה כְּרַב נַחְמָן, דְּאָמַר, קַרְקַע בְּחֶזְקַת בְּעָלֶיהָ קַיֶּמֶת, ואין שייך בה תפיסה. וְדין זה, שבאופן שהנידון הוא על קרקע משאירים אותה בחזקת בעליה, היינו דַוְקָא בְּמִילְתָא דְּלֹא עֲבִידָא לְאִיגַּלּוֹיֵי – בדבר שאינו עתיד להתברר, כִּדְבָעֵינַן לְמֵימַר בְּפִירְקָא דִּלְקַמָּן – כפי שיבואר בפרק הבא [שם מבואר שבדבר העתיד להתברר, וכגון שיביא אחד מהם עדים, אין מטריחים את בית דין לדון בו עתה כלל].
בָּעוּ מִינֵּיהּ מֵרַבִּי יַנַּאי – שאלו בני הישיבה את רבי ינאי, השוכר בית מחבירו לשנה, והשׂוֹכֵר אוֹמֵר נָתַתִּי – שילמתי את שכירות הבית, וּמַשְׂכִּיר אוֹמֵר לֹא נָטַלְתִּי, עַל מִי לְהָבִיא רְאָיָה לדבריו. מבררת הגמרא, אֵימַת – באיזה זמן מדובר, אִילֵימָא בְּתוֹךְ זְמַנּוֹ – אם תאמר שמדובר בתוך הזמן שעליו לשלם את השכירות, כלומר, קודם שהסתיימה השנה [כיון שזמן תשלום השכירות הוא ביום האחרון של השנה], תָּנִינָא – הרי שנינו את דינו במשנה [וכפי שיבואר להלן], וְאִי לְאַחַר זְמַנּוֹ, והיינו לאחר שהסתיימה השנה, גם כן תָּנִינָא, דִּתְּנַן – שהרי כך שנינו במשנה (בכורות פ"ח מ"ו), לגבי בכור שמת אביו בקטנותו, ואינו יודע אם פדאו אביו קודם שמת או לא, אם מת כָּל שְׁלֹשִׁים יוֹם מלידת הבן, הרי זה בְּחֶזְקַת שֶׁלֹּא נָתַן שלשים סלעים לכהן, ועליו לפדות את עצמו, עַד שֶׁיָּבִיא רְאָיָה שֶׁנָּתַן. אך אם מת אביו לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם מלידתו, הרי זה בְּחֶזְקַת שֶׁנָּתַן פדיונו לכהן, עַד שֶׁיָּבִיא רְאָיָה שֶׁלֹּא נָתַן, ואם כן באיזה אופן שייך ספק זה של תשלום דמי השכירות.
מבארת הגמרא, לֹא צְרִיכָא – לא הוצרכו בני הישיבה להסתפק אלא באופן שבאו לדין בְּיוֹמָא דְמִישְׁלַם זִמְנֵיהּ – ביום שהסתיים הזמן, והיינו ביום האחרון של השנה, והספק הוא, מִי עָבֵיד אִינִישׁ דְּפָרַע בְּיוֹמָא דְמִישְׁלַם זִמְנֵיהּ – האם אדם עשוי לפרוע ביום שבו מסתיים הזמן, אוֹ לֹא. אָמַר לְהוּ רַבִּי יוֹחָנָן, תְּנִיתוּהָ – אף דין זה שנינו במשנה להלן (פרק תשיעי), שָׂכִיר, הטוען שבעל הבית לא שילם לו את שכרו, ובעל הבית טוען ששילם לו, בִּזְמַנּוֹ – בתוך הזמן הראוי לפרעון שכרו, והיינו שכיר יום כל היום ושכיר לילה כל הלילה, נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל, ויש ללמוד מכך, ששָׂכִיר, הוּא דְּרָמוּ רַבָּנָן שְׁבוּעָה עֲלֵיהּ – רק לגביו אמרו חכמים שיהא נאמן בשבועה, מִשּׁוּם דְּבַּעַל הַבַּיִת טָרִיד בְּפוֹעֲלָיו, ולכן מסתבר שהוא טועה וחושב ששילם את שכרו, ובאמת שילם לפועל אחר, אך לולא טעם זה היה נאמן בעל הבית לומר ששילם בזמנו, אֲבָל הָכָא – אבל כאן, שאין השוכר טרוד, שׂוֹכֵר מְהֵימָן – נאמן השוכר לומר ששילם את דמי שכירותו באותו יום שהוא זמן הפרעון, וּבִשְׁבוּעָה – על השוכר להשבע שבועת היסת, שתקנו חכמים בכל דין ודברים שבין שנים, ואין אחד מהם מודה במקצת או מביא ראיה לדבריו.
אָמַר רָבָא, אָמַר רַב נַחְמָן, הַאי מַאן דְּאוֹגַר לֵיהּ בֵּיתָא לְחַבְרֵיהּ לְעֶשֶׂר שְׁנִין – אדם שהשכיר בית לחבירו לעשר שנים, וְכָתַב לֵיהּ שְׁטָרָא – וכתב לו שטר על כך, וְלֵיכָּא זְמַן בִּשְׁטָרָא – אך לא כתוב בשטר מהו זמן תחילת השכירות, אלא רק שהבית מושכר לו לעשר שנים, וְאחרי שדר בו השוכר כמה שנים, אָמַר לֵיהּ המשכיר, נְקִיטַת הָא חָמֵשׁ שְׁנִין – הרי אתה דר בבית כבר חמש שנים, ונותרו לך רק חמש שנים נוספות, ואילו השוכר טוען שהוא דר בבית שלש שנים, ויש לו עוד שבע שנים, בעל הבית מְהֵימָן – נאמן, ולאחר חמש שנים יכול הוא להוציא את השוכר מביתו. אָמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן מִדִּפְתִּי לְרָבִינָא, אֶלָּא מֵעַתָּה, לפי דין זה שאמר רב נחמן, נמצא שאם אוֹזְפֵיהּ מֵאָה זוּזֵי בִּשְׁטָרָא – הלוה אדם לחבירו מאה זוז בשטר, וְאָמַר לֵיהּ הלוה למלוה פָּרַעְתִּי לָךְ פַּלְגָּא – פרעתי לך מחצית מהסכום, הָכִי נַמִי דִמְהֵימָן – האם אכן יהיה הלוה נאמן בטענתו, והרי ודאי שאינו נאמן, ואם כן אף כאן הרי השטר שביד השוכר הוא כעין שטר חוב, שחייב לו המשכיר עשר שנים של שכירות בביתו, והמשכיר טוען ש'פרע' לו כבר חמש שנים, וכיון שאין ראיה לדבריו, אין להאמינו. אָמַר לֵיהּ – השיב לו רבינא, הָכֵי הַשְׁתָּא – וכי כך נראה בעיניך עתה, שיש לדמות בין הנידונים, אין הדבר כן, שהרי הָתָם – שם, בדוגמא שהבאת לגבי שטר חוב, שְׁטָרָא לְגֻבְיָנָא קָאֵי – השטר עומד ביד המלוה לגבות בו את החוב, אִם אִיתָא דְפַרְעֵיהּ – ואם אכן פרעו הלוה, אִיבָּעֵי לֵיהּ לְמִיכְתַּב עַל גַּבֵּיהּ – היה לו לכתוב על גבי השטר חוב עצמו שנפרע חציו, אִי נַמִי – וכן יכול הוא גם כן מִיכְתַּב עֲלֵיהּ תָּבְרָא – לכתוב שובר על החלק שפרע ולהחתים בו את המלוה, וכיון שלא עשה כן, הרי זו ראיה שאין החוב פרוע, ואינו נאמן בטענתו. אֲבָל הָכָא – אך כאן, בשכירות בית, אָמַר לֵיהּ – יכול בעל הבית לטעון, הַאי דְּכָתְבֵי לָךְ שְׁטָרָא – מה שכתבתי לך שטר שכירות על הבית, אין זה לטובתך שתהיה לך ראיה לכך שאני חייב להעמיד לך בית, אלא אדרבה, עשיתי כן לטובתי, כִּי הֵיכִי דְּלֹא תַּחֲזִיק (עלי היא) [עֲלֵיהּ] – כדי שלא תוכל להחזיק בבית כמה שנים, ולטעון שהוא שלך, ולכן כתבתי בשטר שהבית נמצא אצלך בשכירות, וכיון שכך אינני צריך לכתוב על השטר כמה שנים כבר עברו, וכיון שאין לאחד מהם ראיה דבריו, מעמידים את הקרקע בחזקת בעליה, ונאמן הוא לומר מתי מסתיימים אותם עשר שנים הכתובות בשטר.
