הקדמה לספר איוב
ספר 'איוב' נכתב על ידי משה רבינו, והוא מיוסד על ענין ההנהגה הנראית בעולם הזה, שיש צדיקים שרע להם, ורשעים המקבלים רוב טובה ושלווה, אשר בשאלה זו ביקש משה רבינו מה' 'הראיני נא את כבודך', ובסיבת השאלה הזו היו אנשים שכפרו בהשגחת ה' בעולמו. הספר ערוך בדרך של ויכוח בין כמה בני אדם, שכל אחד נוקט דרך אחרת בהסברת והבנת דרכי ה' בעולמו, ואיוב מתווכח עם כולם וסותר את דבריהם.
ואלו הם האנשים המוזכרים בספר זה, ותמצית עניינם ושיטתם:
איוב: איש אחד גדול מכל בני קדם, אשר העיד האלקים עליו כי אין כמוהו בארץ בתום ובישרת לב, ביראת אלהים וסור מרע, נמסר ביד השטן אשר עינהו באבדן קניניו ובניו ובנגעי גופו באופן מחריד מאד, וכיון שהוא ידע בנפשו כי נקי הוא מכל חטא ואשמה, ושבאו עליו המכאובים שלא כמשפט על לא חמס בכפו, ומאידך החזיק בתומתו להאמין שאי אפשר לייחס לה' השלם בתכלית השלימות איזה עוול או חסרון ידיעה, יכולת או רצון, על כן הכריע בדעתו כי לא על ידי השגחת ה' נעשה הדבר הרע הזה, כי מסר ה' את כל עניני העולם אל ההנהגה הכללית הסדורה מששת ימי בראשית שהיא הנהגת המערכת, ואף מעשי האדם אינם תלויים בבחירתו אלא הוא מוכרח להם מצד המציאות, ולכן גם אין מקום כלל לשכר ועונש.
אליפז התימני: אמר את דבריו על פי הופעה ממרום שהיתה לו בחלום נבואי.
בלדד השוחי: אמר את דבריו לפי קבלה שקיבל מאבותיו.
צופר הנעמתי: יסד את דבריו על פי יסודות הדעת והפילוסופיה.
אליהוא בן ברכאל הבוזי: יסד את דבריו על פי היסודות והתובנות המוטבעות בנפש כל איש, והם ההנחות הקדומות שכולם מסכימים אליהם בעניני טוב ורע, שהם לדבריו האמת המוחלטת.
סדר הספר ופרקיו:
א. פרקים א-ג: איוב נשאר באמונתו בה', אך טענתו היתה מבוססת על שני דברים: א. אם אכן ה' משגיח על הארץ לא יתכן שיהיה רע לצדיק וטוב לרשע. ב. המציאות מוכיחה שיש צדיק ורע לו, ורשע וטוב לו. וכתוצאה מכך טען שאין ה' משגיח על הארץ.
ב. פרקים ד-טו: שלשת רעי איוב מתווכחים על השאלה האם אכן יתכן שיש צדיק ורע לו. אליפז טען שכאשר רואים צדיק שרע לו, הרי זה סימן שאינו צדיק גמור. בלדד טען שה'רע' אינו רע מוחלט, אלא זהו רע שגורר אחריו טובה גדולה יותר. ואילו צופר אמר שאין לבני האדם אפשרות להבין את הצדק השמיימי והאמיתי כלל, ולכן איננו מבינים מהו 'צדיק' אמיתי, ולא מהו 'רע' אמיתי. ואילו איוב מתווכח עם שלשתם ומוכיח לאליפז שגם מי שאינו צדיק גמור אין ראוי שיאבד מחמת חטא קטן. את דברי בלדד מפרש איוב בכמה דרכים, ומוכיח שכל הדרכים הללו אינן נכונות. ואת דברי צופר דוחה איוב בטענה ששכל האדם נברא באופן שיבין את הדברים לאמיתתם, והבנתו היא האמת, ולא היתה בריאתו באופן שילך שולל אחרי דמיונו.
ג. פרקים טז-כא: שלשת רעי איוב מתווכחים על השאלה האם אכן יתכן שיש רשע וטוב לו. ובזה התאחדו שלשת הרעים לטענה אחת, לומר שהצלחת הרשע אינה נחשבת להצלחה אמיתית, אליפז טען שאין זו הצלחה כיון שליבו מלא תמיד פחד ובהלה, בלדד טען שאין זו הצלחה כיון שסופו לקבל עונשו, וצופר אמר שהרשע עתיד להישבר ולמות פתאום במיתה משונה. אמנם איוב הוכיח לשלשתם שאין דבריהם נכונים לגבי רשעים רבים, שליבם שליו ובטוח, ומצליחים בעולם הזה הם ובניהם אחריהם ללא עונש, ואף מתים על מיטתם מתוך שלוה.
ד. פרקים כב-לא: שנים מתוך שלשת הרעים [אליפז ובלדד] מתווכחים על שתי השאלות יחד, בטענה שאם היתה השגחת ה' בעולמו באופן שהצדיק זוכה מיד לרוב טובה, והרשע נענש מיד, הרי שלא היתה בחירה לאדם כלל, ולא היה מקום לשכר ועונש, כיון שכל אדם היה מתיירא מלעשות רע, ועושה את הטוב רק כדי שלא יינזק. ולכן העלים ה' את הדבר בעולם הזה, ועתיד הוא להיטיב להם בעולם הבא. אמנם איוב התווכח גם על זה, וטען שהוא עצמו עבד את ה' רק מאהבה, ולכן לא היה ראוי שייענש. וכן יש רשעים הנמצאים במקומות נידחים, ואם ייענשו לא יוודע הדבר לבני אדם, ולא יזיק הדבר לבחירת האדם בטוב או ברע, ומדוע אם כן אינם נענשים מיד.
ה. פרקים לב-לז: אליהוא בן ברכאל הבוזי מגלה עתה את הסיבה האמיתית ליסוריו של איוב, שלאחר שעבד איוב את ה' כראוי מתוך נסיון העושר, הביא עליו ה' את נסיון העוני והיסורים. והוכיח לו מתוך המושכלות הראשוניות המוטבעות בלב כל אדם, שיש בורא לעולם, ויש שכר ועונש. והוכיח לו באריכות שקצרה דעתו מלהבין אפילו את כל סודות הטבע והבריאה, ואיך ירצה להבין את כל דרכי הנהגת ה' בעולמו.
ו. פרקים לח-מב: סיום הויכוח הוא כאשר ה' בעצמו מתגלה לאיוב בנבואה, ואז רואה הוא בראייה נבואית, שהיא למעלה מהשגת החושים, שה' משגיח על בני האדם ועל מעשיהם, ומבין שלאחר מותו נפשו עתידה להדבק בה', ושם הוא הגמול האמיתי לצדיקים על מעשיהם הטובים, ולרשעים על מעשיהם הרעים, וכיון שהנבואה היא הידיעה הברורה שאין בה שום ספק, לא הוצרך עוד לראיות ולסברות כדי לדעת זאת.
ז. בסיום הספר מבאר כי איוב עצמו לא סר מלהאמין בכל האמת הזו, ולא הסתפק כלל לא בהשגחה ולא בשכר ועונש ולא בחפשיות הבחירה, וכל מה שדבר עד הנה היה רק בפיו ולא בלבו, והיה רק כחוקר ומבקש הדרך איך ימצא יסוד לאמונות האלה על פי השכל והמחקר, עד שלכן מצא חן בעיני ה', והיטיב לו באחריתו יותר ממה שהיה בראשיתו.
