כ לָ֤מָּה יִתֵּ֣ן לְעָמֵ֣ל א֑וֹר וְ֝חַיִּ֗ים לְמָ֣רֵי נָֽפֶשׁ׃ כא הַֽמְחַכִּ֣ים לַמָּ֣וֶת וְאֵינֶ֑נּוּ וַֽ֝יַּחְפְּרֻ֗הוּ מִמַּטְמוֹנִֽים׃
֍ ֍ ֍
(כ) ממשיך איוב ואומר, גם אם תאמר שיש אנשים מאושרים שחייהם טובים ללא רע, עדיין אשאל, לָמָּה יִתֵּן לְעָמֵל אוֹר – מדוע זורחת השמש לאדם העמל בעבודת פרך כל היום, אשר עבורו האור זהו דבר רע, שמחמתו צריך הוא ללכת לעבודתו, וְחַיִּים לְמָרֵי נָפֶשׁ – ומדוע ניתנים החיים לאותם מרי נפש הקצים בחייהם, שאינם מרגישים בהם רק את עניים וצרותיהם.
(כא) ואמנם יש מרי נפש שבכל אופן מעדיפים את החיים על פני המוות, אך יש אנשים שהגורל מרע להם כפליים, כי כל חייהם הם מאותם הַמְחַכִּים לַמָּוֶת,וְאֵינֶנּוּ – ואין המוות משיגם, וַיַּחְפְּרֻהוּ מִמַּטְמוֹנִים – אך כאשר יזדמן להם למצוא מטמון באדמה, שאז ירצו לחיות, ימצא אותם המוות על ידי שתתמוטט עליהם החפירה [וכאילו 'חפרו' את המוות לעצמם כאשר מצאו את המטמונים], הרי שבאה לאותו אדם רעה כפולה ומופלגת, שכאשר רצה למות, לא התמלאה בקשתו, וכאשר התעשר וביקש לחיות, מת פתאום, ולא הספיק להנות מעושרו ומחייו.
