משנה
הַמְקַבֵּל שָׂדֶה מֵחֲבֵרוֹ באריסות, כלומר, שהאריס עובד בקרקע ואינו מקבל שכר קבוע, אלא נוטל חלק מסוים מהיבול, חצי, שליש או רבע, או שקיבל את הקרקע בחכירה, שנותן כמות מסוימת וקבועה של תבואה בכל שנה, מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לִקְצוֹר את התבואה במגל, יִקְצוֹר, ומקום שנהגו לַעֲקוֹר את התבואה, יַעֲקוֹר. מקום שנהגו לַחֲרוֹשׁ אַחֲרָיו – אחרי הקצירה, כדי שימותו העשבים הרעים, יַחֲרוֹשׁ, הַכֹּל כְּמִנְהַג הַמְּדִינָה.
כְּשֵׁם שֶׁבעל השדה והאריס או החוכר חוֹלְקִים בַּתְּבוּאָה, כָּךְ חוֹלְקִים בַּתֶּבֶן וּבַקַּשׁ. כְּשֵׁם שֶׁחוֹלְקִין בַּיַּיִן, כָּךְ חוֹלְקִין בַּזְּמוֹרוֹת – ענפי הגפנים, וּבַקָּנִים, וּשְׁנֵיהֶן מְסַפְּקִין אֶת הַקָּנִים, ובגמרא יבואר באילו קנים מדובר.
גמרא
תָּאנָא – שנינו בברייתא, מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לִקְצוֹר את התבואה במגל, יִקְצוֹר, וְאֵינוֹ רַשַּׁאי לַעֲקוֹר את התבואה בידים. ומקום שנהגו לַעֲקוֹר, יַעֲקוֹר, וְאֵינוֹ רַשַּׁאי לִקְצוֹר. ומבארת הברייתא את הטעם לכך, וּשְׁנֵיהֶם מְעַכְּבִין זֶה עַל זֶה, כלומר, כל אחד מהם יכול לעכב על חבירו שינהג כמנהג המקום.
ומבארת הגמרא מה החילוק בין קצירה לבין עקירה, שמחמת כן יכול כל אחד מהם לעכב על חבירו שלא ישנה מהמנהג, לִקְצוֹר אֵינוֹ רַשַּׁאי לַעֲקוֹר, כיון שהַאי אָמַר – אם האריס ירצה לעקור, יאמר לו בעל השדה, בָּעֵינָא דְתִיזְדַּבַּל אַרְעָאִי – רצוני שתקצור ועל ידי זה ישארו הקשים של התבואה בקרקע ויזבלוה. וְהַאי אָמַר – אם בעל הקרקע ירצה שהאריס יעקור, יאמר לו האריס, לֹא מָצִינָא דְאִיטְרַח – איני רוצה לטרוח בעקירה זו, שהיא מלאכה קשה יותר מהקצירה. וכן במקום שהמנהג לַעֲקוֹר אֵינוֹ רַשַּׁאי לִקְצוֹר, הַאי אָמַר – אם ירצה האריס לקצור, יאמר לו בעל הקרקע בָּעֵינָא דְתִינַּקַּר אַרְעָאִי – רצוני שהקרקע תהיה נקיה, שאינה צריכה זבל, וְהַאי אָמַר – ואם בעל הקרקע ירצה שהאריס יקצור, יאמר לו האריס בָּעֵינָא תִּיבְנָא – רצוני לעקור כדי להרויח את התבן של התבואה, למאכל בהמותי.
שנינו במשנה, 'הַכֹּל כְּמִנְהַג הַמְּדִינָה'. מבררת הגמרא, לשון 'הַכֹּל', לְאַיְתּוּיֵי מַאי – מה היא באה לרבות. ומבארת, לְאַיְתּוּיֵי הָא דְּתָּנוּ רַבָּנָן – לרבות דין זה ששנינו בברייתא, מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְהַשְׂכִּיר אִילָנוֹת עַל גַּבֵּי קַרְקַע – מקום שנהגו שכאשר מקבל האריס שדה תבואה שיש בה גם אילנות, נוטל את חלקו גם באילנות, הגם שאינו טורח בהם, מַשְׂכִּירִין – נוטל האריס את חלקו גם בפירות האילנות, אף אם לא אמרו כן בפירוש, מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לְהַשְׂכִּיר, אֵין מַשְׂכִּירִין. תמהה הגמרא, מקום שנהגו לְהַשְׂכִּיר מַשְׂכִּירִין, פְּשִׁיטָא – הרי דין פשוט הוא, ומדוע הוצרכה הברייתא להשמיענו אותו. מתרצת הגמרא, לֹא צְרִיכָא – לא הוצרכה הברייתא להשמיע דין זה, אלא באופן שלא היתה אריסותו ככל האריסים, דְּאַף עַל גַב דְּכוּלֵּי עָלְמָא יָהֲבֵי אַרְעַיְיהוּ לַשּׂוֹכֵר וְשָׁקְלֵי מִינֵּיהּ תִּילְתָּא – על אף שכל בני אותו מקום נותנים את הקרקע לאריס ונוטלים לעצמם שליש מהתבואה, וְאָזַל אִיהוּ וְיַהֲבָהּ בְּרִיבְעָא – ואילו אותו אדם נתן את שדהו לאריס על מנת שיטול רק רבע, והאריס יטול שלשה רבעים, מַהוּ דְּתֵימָא – היית יכול לומר, מָצִי אָמַר לֵיהּ – שיכול בעל הקרקע לומר לאריס, הַאי דְּבָצְרִי לָךְ פַּלְגָּא דַּנְקָא – הטעם שהפחתתי לך את מה שאני נוטל בשיעור חצי שישית [כלומר אחד חלקי שתים עשרה, שזה קרוב להפרש בין שליש שכולם נוטלים לבין רביע שאני נוטל], אַדַּעְתָּא דְּלֹא יָהִיבְנָא לָךְ בָּאִילָנוֹת – עשיתי כן על דעת שלא תיטול גם חלק בפירות האילן, קָא מַשְׁמַע לָן – השמיעה לנו הברייתא דְּאִיבָּעֵי לֵיהּ לְפָרוֹשֵׁי – שהיה לו לומר תנאי זה בפירוש, וכיון שלא אמר כן, נוטל האריס חלקו בפירות האילן, כמנהג המקום.
שנינו בהמשך הברייתא, 'מקום שנהגו שֶׁלֹּא לְהַשְׂכִּיר, אֵין מַשְׂכִּירִין'. תמהה הגמרא אף על דין זה, פְּשִׁיטָא שאם מנהג המקום שאין האריס נוטל חלק בפירות האילן, אף זה לא יטול. מתרצת הגמרא, לֹא צְרִיכָא – לא הוצרכה הברייתא להשמיענו דין זה אלא באופן דְּכּוּלֵי עָלְמָא מְקַבְּלֵי אַרְעָא בְּרִיבְעָא – כל בני אותו מקום נותנים קרקע לאריס ונוטלים לעצמם רבע מהתבואה, וְאָזַל אִיהוּ וְקִבְּלָהּ בְּתִילְתָּא – ואריס זה הסכים לקבל את הקרקע ולתת לבעל הקרקע שליש מהתבואה, מַהוּ דְּתֵימָא מָצִי אָמַר לֵיהּ – היינו סבורים שיכול האריס לטעון, הָא דִטְפַאי לָךְ פַּלְגָּא דַּנְקָא – מה שהוספתי לך מחצית משישית התבואה, היינו אַדַּעְתָּא דִּיהַבְתָּ לִי בָּאִילָנוֹת – על דעת כן שתתן לי חלק בפירות האילן, קָא מַשְׁמַע לָן דְּאִיבָּעֵי לֵיהּ לְפָרוֹשֵׁי – השמיעה לנו הברייתא שהיה לו לפרש כן, ולולא זאת אינו נוטל חלק בפירות.
שנינו במשנה, 'כְּשֵׁם שֶׁחוֹלְקִין בִּתְבוּאָה' וְכוּ'. הגמרא מבארת עתה מי נותן את ההוצאות של שמירת השדה: אָמַר רַב יוֹסֵף, דרכם היתה לחפור מסביב לשדה חריץ לשמירה, והיו מוסיפים לעשות תל עפר סביב לחריץ, ותל זה עשוי משלש שכבות של עפר, בּוּכְרָא – השיכבה הראשונה שעושים, וְטָפְתָא – והשיכבה השניה, וְאַרְכַּבְתָּא – והשיכבה השלישית, וְקָנֵי דְחִיזְרָא – והקנים שנועצים בקרקע סביבות השדה, ומחברים להם את הקוצים או הקרשים לעשיית הגדר, דְּבַּעַל הַבַּיִת – כל ההוצאות הללו מוטלות על בעל השדה. חִיזְרָא גוּפֵיהּ – ואילו הקוצים או הקרשים עצמם שמקיפים בהם את השדה, דַּאֲרִיסָא – מוטלת עשייתם על האריס. כְּלָלָא דְּמִילְּתָא – והכלל בדברים אלו, עִיקָּר בְּלָמָא, פֵּרוּשׁ סְיָיג, כלומר, השמירה העיקרית של השדה, שאי אפשר בלעדיה, שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת – מוטלת על בעל השדה, נְטִירוּתָא יְתֵירְתָא – ואילו השמירה היתירה שמוסיפים, דַאֲרִיסָא – הרי היא מוטלת על האריס.
וְאָמַר רַב יוֹסֵף, מָרָא – המעדר, וּזְבִילָא – והאת, וְדַוְולָא – והדלי להשקאת השדה, וְזַרְנוּקָא – והנוד של המים, במקום שמשתמשים בו להשקאה, דְבַּעַל הַבַּיִת – מוטל על בעל השדה להביאם. ואילו אֲרִיסָא עָבֵיד בֵּי יְאוֹרֵי – האריס עושה את החריצים המובילים מים מהמקום הסמוך לנהר ועד השדה, וכששואב מים מהנהר שופך אותם לחריצים, והם זורמים לשדה.
שנינו במשנה, 'כְּשֵׁם שֶׁחוֹלְקִין בַּיַּיִן כָּךְ חוֹלְקִין בַּזְּמוֹרוֹת וּבְקָנִים'. תמהה הגמרא, 'קָנִים' מַאי עֲבִידְתַיְיהוּ – מה עניינם של הקנים לכאן, ובאילו קנים הם חולקים. מתרצת הגמרא, אָמְרֵי דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי – אמרו ביאור זה בבית מדרשו של רבי ינאי, משנתנו עוסקת בקָנִים הַמּוּחְלָקִין, שניטלה קליפתם, הַמַּעֲמִידִין אותם תַּחַת הַגְּפָנִים כדי להדלות עליהם את זמורות הגפן, וּ'מַה טַּעַם' קָאָמַר – כוונת המשנה לבאר את טעם הדין, כלומר, מַאי טַעֲמָא – מה הטעם לכך ששְׁנֵיהֶם חוֹלְקִין בְּקָנִים, מִשּׁוּם דְּמֵעִיקָּרָא [-מתחילה] שְׁנֵיהֶם מְסַפְּקִין אֶת הַקָּנִים, והרי הם שייכים לשניהם בשוה.
