טו עֹ֗ד הַיֹּרֵשׁ֙ אָ֣בִי לָ֔ךְ יוֹשֶׁ֖בֶת מָֽרֵשָׁ֑ה עַד־עֲדֻלָּ֥ם יָב֖וֹא כְּב֥וֹד יִשְׂרָאֵֽל׃ טז קָרְחִ֣י וָגֹ֔זִּי עַל־בְּנֵ֖י תַּֽעֲנוּגָ֑יִךְ הַרְחִ֤בִי קָרְחָתֵךְ֙ כַּנֶּ֔שֶׁר כִּ֥י גָל֖וּ מִמֵּֽךְ׃
֍ ֍ ֍
(טו) אך אף שמלכי יהודה נתנו למלך ישראל את העיר אכזיב, לא הועיל להם הדבר כלל, כי מלך ישראל היה איש כזב, ולא קיים את הבטחתו להמנע מלהילחם במלכות יהודה, ומלבד הפלישתים שנלחמו במורישה, עֹד הַיֹּרֵשׁ אָבִי לָךְ יוֹשֶׁבֶת מָרֵשָׁה – בא על יושבי מורישה 'יורש' נוסף, והוא מלך ישראל, שבא לכבוש את מורישה מיד מלכות יהודה, ולא הסתפק בכך, אלא עַד העיר עֲדֻלָּם הסמוכה למורישה יָבוֹא כְּבוֹד יִשְׂרָאֵל – מלך ישראל ומחנה צבאו, וכבשו מיד יהודה את מורישה ואת עדולם, שהיו שתיהן ערי מבצר.
(טז) קָרְחִי וָגֹזִּי את שערות ראשך, מלכות יהודה, לאות צער עַל בְּנֵי תַּעֲנוּגָיִךְ שחטאו, הַרְחִבִי קָרְחָתֵךְ כַּנֶּשֶׁר, שנוצותיו נמרטות, לצער ואבל נוספים, על כִּי גָלוּ מִמֵּךְ כעונש על חטאיהם.
