פסקי הלכות, מסכת בבא מציעא, פרק שמיני (ג) ופרק תשיעי (א)

(פסקי ההלכות הם ציטוט מלשון הרמב"ם על ההלכות שנלמדו השבוע ברי"ף. במקומות מסוימים יש מחלוקת ראשונים בדבר, ואין לסמוך על הדברים למעשה)

כח. המשכיר בית לחבירו סתם אינו יכול להוציאו עד שיודיעו שלשים יום מקודם כדי לבקש מקום ולא יהיה מושלך בדרך ולסוף השלשים יצא, בד"א בימות החמה אבל בימות הגשמים אינו יכול להוציאו מן החג ועד הפסח, קבע לו שלשים לפני החג אם נשאר מן השלשים יום אפילו יום אחד לאחר החג אינו יכול להוציאו עד מוצאי הפסח והוא שיודיעו ל' יום מקודם, בד"א בעיירות אבל בכרכים אחד ימות החמה ואחד ימות הגשמים צריך להודיעו י"ב חדש מקודם, וכן בחנות בין בכרכים בין בעיירות צריך להודיעו י"ב חדש מקודם. (הלכות שכירות פרק ו הלכה ז)

כט. כשם שהמשכיר חייב להודיעו כך השוכר חייב להודיעו מקודם ל' יום בעיירות, או מקודם שנים עשר חדש בכרכים כדי שיבקש שכן ולא ישאר ביתו פנוי, ואם לא הודיעו אינו יכול לצאת אלא יתן השכר. (הלכות שכירות פרק ו הלכה ח)

ל. אף על פי שאין המשכיר יכול להוציאו ולא השוכר יכול לצאת עד שיודיעו מקודם, אם הוקרו הבתים יש למשכיר להוסיף עליו ולומר לשוכר או השכר בשוה עד שתמצא או תצא, וכן אם הוזלו הבתים יש לשוכר לפחות השכר ולומר למשכיר או השכר לי כשער של עתה או הרי ביתך לפניך, נפל בית המשכיר שהיה דר בו הרי זה יש לו להוציא השוכר מביתו ואומר לו אינו בדין שתהיה אתה יושב בביתי עד שתמצא מקום ואני מושלך בדרך שאין אתה בעל זכות בבית זה יותר ממני. (הלכות שכירות פרק ו הלכה ט)

לא. נתן הבית לבנו לישא בו אשה אם היה יודע שבנו נעשה חתן בזמן פלוני והיה אפשר לו להודיעו מקודם ולא הודיעו אינו יכול להוציאו, ואם עכשיו נזדמנה לו אשה והרי הוא נושאה מיד הרי זה יש לו להוציאו שאינו בדין שיהיה זה יושב בביתו ובן בעה"ב ישכור בית שיעשה בו חתונה. (הלכות שכירות פרק ו הלכה י)

לב. מכר את הבית או נתנו או הורישו אין השני יכול להוציאו עד שיודיעו מקודם שלשים יום או מקודם שנים עשר חדש, שהרי השוכר אומר לו אין כחך יתר מכח זה שזכית בבית זה מחמתו. (הלכות שכירות פרק ו הלכה יא)

לג. מי שהכניס פירותיו לבית חבירו שלא מדעתו או שהטעהו עד שהכניס פירותיו והניחם והלך יש לבעל הבית למכור לו מאותן הפירות כדי ליתן שכר הפועלים שמוציאין אותן ומשליכין אותם לשוק, ומדת חסידות היא שיודיע לבית דין וישכרו ממקצת דמיהן מקום משום השב אבידה לבעלים אף על פי שלא עשה כהוגן. (הלכות שכירות פרק ז הלכה ז)

לד. המשכיר בית לחבירו חייב להעמיד לו דלתות ולפתוח לו החלונות שנתקלקלו ולחזק את התקרה ולסמוך את הקורה שנשברה ולעשות נגר ומנעול וכל כיוצא באלו מדברים שהן מעשה אומן והם עיקר גדול בישיבת הבתים והחצרות, השוכר חייב לעשות מעקה ומזוזה ולתקן מקום המזוזה משלו, וכן אם רצה לעשות סולם או מרזב או להטיח גגו הרי זה עושה משל עצמו. (הלכות שכירות פרק ו הלכה ג)

לה. הזבל שבחצר הרי הוא של שוכר לפיכך הוא מטפל בו להוציאו ואם יש שם מנהג הולכין אחר המנהג, בד"א כשהיו הבהמות שעשו הזבל של שוכר אבל אם הבהמות של אחרים הזבל של בעל החצר שחצירו של אדם קונה שלא מדעתו אף על פי שהיא שכורה ביד אחרים. (הלכות שכירות פרק ו הלכה ה)

לו. המשכיר בית לחבירו על השוכר להביא מזוזה ולקבוע אותה אפילו היה נותן שכר על קביעתה, מפני שהמזוזה חובת הדר היא ואינה חובת הבית, וכשהוא יוצא לא יטלנה בידו ויצא, ואם היה הבית של כותי הרי זה נוטלה כשיצא. (הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פרק ה הלכה יא)

לז. המשכיר חצירו סתם לא השכיר הרפת שבה. (הלכות שכירות פרק ו הלכה ב)

לח. המשכיר בית לחבירו לשנה ונתעברה השנה נתעברה לשוכר, השכיר לחדשים נתעברה למשכיר, הזכיר לו חדשים ושנה בין שאמר לו דינר לחדש י"ב דינר בשנה, בין שאמר לו שנים עשר דינר לשנה דינר בכל חדש הרי חדש העיבור של משכיר שהקרקע בחזקת בעלים ואין מוציאין דבר מיד בעל הקרקע אלא בראיה ברורה, וכן בעה"ב שאמר לזמן זה השכרתי לך והשוכר אומר לא שכרתי אלא סתם או לזמן ארוך על השוכר להביא ראיה ואם לא הביא בעה"ב נשבע היסת ומוציאו מן הבית. (הלכות שכירות פרק ז הלכה ב)

לט. השוכר שאמר נתתי שכר הבית שנתחייבתי בו והמשכיר אומר עדיין לא נטלתי בין שהיתה בשטר בין שהיתה בעדים, אם תבעו בתוך שלשים יום על השוכר להביא ראיה או יתן ויחרים על מי שלקח ממנו או יטעון עליו בדמים שנתן תחלה טענה בפני עצמה וישביעהו היסת, תבעו המשכיר לאחר שלשים יום ואפילו ביום הל' על המשכיר להביא ראיה או ישבע השוכר שכבר נתן לו שכרו ויפטר, וכן אם שכר ממנו ופירש שיתן לו השכר שנה בשנה ותבעו בתוך השנה על השוכר להביא ראיה, תבעו לאחר השנה ואפילו ביום תשעה ועשרים באלול על המשכיר להביא ראייה. (הלכות שכירות פרק ז הלכה ג)

מ. מי שהוא ספק אם חייב בפדיון או לא ה"ז פטור שהמוציא מחבירו עליו הראיה, מת האב בתוך ל' יום הרי הבן בחזקת שלא נפדה עד שיביא ראיה מאביו שפדהו קודם שימות, מת האב לאחר ל' יום הרי הוא בחזקת פדוי עד שיודיעוהו שלא נפדה. (הלכות ביכורים פרק יא הלכה יט)

מא. המשכיר בית לחבירו בשטר לעשר שנים ואין בו זמן השוכר אומר עדיין לא עבר מזמן השטר אלא שנה והמשכיר אומר כבר עברו ושלמו שני השכירות ושכנת עשר שנים, על השוכר להביא ראיה ואם לא הביא ראיה ישבע המשכיר היסת ויוציאו. (הלכות שכירות פרק ז הלכה ד)

מב. השואל כלי מחבירו להשתמש בו ואמר לו השאילני דבר פלוני בטובתך כלומר אין אתה משאיל לי דבר זה כדרך כל המשאילין אלא כפי טובת לבך ונדבותיך שאינך מקפיד על הזמן אם ארך, אם קנו מיד המשאיל על זה הרי השואל משתמש בו לעולם עד שיתבטל הכלי מלעשות מלאכתו ויחזיר שבריו או שיריו, ואין השואל רשאי לחזור ולתקן הכלי או לעשותו פעם אחרת. (הלכות שאלה ופקדון פרק א הלכה ח)

מג. האומר לחבירו השאילני קרדום לעדור בו הפרדס הזה עודר בו אותו הפרדס בלבד ואינו רשאי לעדור בו פרדס אחר, אמר לו פרדס סתם עודר בו פרדס אחר אי זה שירצה, שאלו לעדור בו פרדסים (הרבה שלו) עודר בו כל הפרדסים שלו ואפי' נשחת כל הברזל בעדירה מחזיר לו הנצב של עץ וכן כל כיוצא בזה. (הלכות שאלה ופקדון פרק א הלכה ז)

מד. האומר לחבירו השאילני שוקת זו של מים ונהרסה [אינו יכול לבנותה אמר לו השאילני שוקת סתם ונהרסה] יש לו לבנותה, אמר לו השאילני מקום שוקת אם קנו מיד המשאיל הרי השואל בונה והולך בקרקע המשאיל עד שתבא לידו שוקת שאפשר להשקות ממנה בהמתו או ארצו כמו שהתנה עם המשאיל. (הלכות שאלה ופקדון פרק א הלכה ט)

מה. השכיר לו בית סתם ואחר שנתן לו בית נפל חייב לבנותו או יתן לו בית אחר, ואם היה קטן מן הבית שנפל אין השוכר יכול לעכב עליו, והוא שיהיה קרוי בית שלא השכיר אלא בית סתם, אבל אם אמר לו בית כזה אני משכיר לך חייב להעמיד לו בית כמדת ארכו ומדת רחבו של בית זה שהראהו, ואינו יכול לומר לו לא היה ענין דברי אלא שיהיה קרוב לנהר או לשוק או למרחץ כזה אלא חייב להעמיד לו בית כמדתו וכצורתו לפיכך אם היה קטן לא יעשנו גדול גדול לא יעשנו קטן אחד לא יעשנו שנים שנים לא יעשנו אחד, ולא יפחות מן החלונות שהיו בו ולא יוסיף עליהן אלא מדעת שניהם. (הלכות שכירות פרק ה הלכה ז)

פסקי הלכות על פי הרי"ף – מסכת בבא מציעא, פרק תשיעי (א)

א. השוכר או המקבל שדה מחבירו מקום שנהגו לקצור יקצור ואינו רשאי לעקור, לעקור יעקור ואינו רשאי לקצור, ושניהם מעכבין זה על זה, ומקום שנהגו לחרוש אחריו יחרוש, מקום שנהגו להשכיר אילנות על גב קרקע משכירין ואף על פי שהשכיר לו סתם בפחות מן הידוע, ומקום שנהגו שלא להשכיר אילנות אין לו אילנות אף על פי ששכר ממנו ביתר על הידוע הכל כמנהג המדינה. (הלכות שכירות פרק ח הלכה ו)

ב. המקבל שדה מחבירו לשנים מועטות אין למקבל כלום בקורת השקמה וכיוצא בה ולא בשבח האילנות שיצאו מאליהן בשדה, אבל מחשבין לו מקום האילנות כאילו היה בהן אותו זרע שזרע בכל השדה, והוא שצמחו האילנות במקום הראוי לזריעה אבל אם יצאו במקום שאינו ראוי לזריעה אין מחשבין לו כלום, ואם קיבלה שבע שנים או יתר יש לו בקורת השקמה וכיוצא בה, הגיע זמנו להסתלק מן השדה והיו שם זרעים שעדיין לא הגיעו להמכר או שנגמרו ולא הגיע יום השוק למכרן שמין אותן ונוטל מבעל הקרקע, כשם שחולקין המקבל ובעל הקרקע בתבואה כך חולקין בתבן ובקש, כשם שחולקין ביין כך חולקין בזמורות, אבל הקנים המעמידים תחת הגפנים אם קנו אותן בשותפות הרי אלו חולקין בהן ואם הן משל אחד מהן זה שקנה אותן הרי הן שלו וכן כל כיוצא בזה. (הלכות שכירות פרק ח הלכה י)

ג. המקבל שדה או פרדס כדי לעבוד אותו ולהוציא עליו יציאות ויתן לבעל הקרקע שליש התבואות או רביע או מה שיתנו ביניהן והוא הנקרא מקבל, כל דבר שהוא לסייג הארץ בעל הקרקע חייב בו וכל דבר שהוא שמירה יתירה החוכר או המקבל חייב בו, הקרדום שחופרין בו הארץ והכלים שנושאין בהן העפר והדלי והכד וכיוצא בהן שדולין בהן המים על בעל הקרקע, וחטיטת המקומות שמקבצין בהן המים על החוכר או על המקבל. (הלכות שכירות פרק ח הלכה ב)