משנה
הַמְקַבֵּל שָׂדֶה מֵחֲבֵרוֹ, וְהִיא בֵית הַשְּׁלָחִין – קרקע הזקוקה להשקיה נוספת מלבד מי הגשמים, והיה בה מעיין מים המיקל על האריס את עבודתו, אוֹ שהיתה בֵית הָאִילָן – קרקע שיש בה אילן, שאין טורח רב בגידולו, ויש בכך הנאה לחוכר שמקבל פירות ללא טורח רב, ולאחר זמן יָבַשׁ הַמַּעְיָן, ויש לחוכר טורח רב בהשקיית האילן, או שנִקְצַץ הָאִילָן, ואין לחוכר הנאה מפירות האילן, אֵינוֹ מְנַכֶּה לוֹ מִן חִכּוּרוֹ – אין החוכר יכול להפחית את כמות התבואה שהתחייב לתת לבעל הקרקע, אף שיש לו כעת טירחה רבה יותר, או שהופחתה הנאתו, כיון שלא התנה עמו מתחילה שיהיה שם מעיין או אילן.
וְאִם מתחילה אָמַר לוֹ בפירוש הַחְכֵּיר לִי שדה בֵית הַשְּׁלָחִין זוֹ, אוֹ שדה בֵית הָאִילָן זוֹ, הרי גילה דעתו שמחמת חביבות שדה זו, שיש בה מעיין או אילן, התרצה בחכירה זו, ולכן אם יָבַשׁ הַמַּעְיָן וְנִקְצַץ הָאִילָן, מְנַכֶּה לוֹ מִן חִכּוּרוֹ – מפחית החוכר מהתבואה שהתחייב לתת לבעל הקרקע, כיון שחכר את הקרקע בכמות זו על דעת שיש בה מעיין ואילן, וכיון שהתבטל הדבר, מפחית לו.
גמרא
שנינו במשנה, שאם יבש המעיין שבשדה אינו מנכה לו מחיכורו. מבררת הגמרא, הֵיכִי דָּמֵי – באיזה אופן נאמר דין זה, אִילֵימָא דְיָבַשׁ נַהֲרָא רַבָּה – אם התייבש הנהר הגדול, שממנו משקים כל בני המדינה, הרי מַכַּת מְדִינָה הִיא, שאין האריס יכול להשקות את השדה, ובודאי אין לחייבו לתת את שיעור התבואה הקבוע לבעל השדה. מבארת הגמרא, אָמַר רַב פָּפָּא, משנתנו עוסקת באופן שיבש נַהֲרָא זוּטָא – הנהר הקטן, המוליך מים מהנהר הגדול עד למקום הסמוך לשדה, דְּאֶפְשָׁר לְאַיְתּוּיֵי בְּדַוְולָא מִנַּהֲרָא רַבָּה – שניתן עדיין להביא מים בדליים מהנהר הגדול, אלא שיש בכך טירחא, ועל זה חידשה המשנה שאין האריס יכול להפחית את חלקו של בעל השדה מחמת טירחא יתירה זו.
אָמַר רַב פָּפָּא, מתוך כל המשניות שבפרק זה, העוסקות באדם העוסק בשדה חבירו תמורת שכר, הַנֵּי תַּרְתֵּי מַתְנְיָיאתָא קַמַּיְיתָא – שתי המשניות הראשונות הללו, מַשְׁכַּחַת לְהוּ – ניתן להעמיד את הדינים האמורים בהם בֵּין בְּחַכְרָנוּתָא – בין בחוכר שדה מחבירו תמורת כמות קבועה של תבואה בכל שנה, ואין כמות זו תלויה בתבואה שצמחה בשדה באותה שנה, בֵּין בְּקַבְּלָנוּתָא – ובין במקבל שדה מחבירו תמורת כמות מסוימת של תבואה מתוך מה שתצמיח השדה בכל שנה, וכגון שליש או רבע מהתבואה, ובשני אופנים אלו שייכים הדינים ששנינו בשתי המשניות הקודמות. מִיכַּן [-מהמשנה הבאה] וְאֵילָךְ עד סוף הפרק, דְּאִיתֵיהּ בְּקַבְּלָנוּתָא לֵיתֵיהּ בְּחַכְרָנוּתָא – הדינים השייכים בקבלנות אינם שייכים בחכרנות, וּדְאִיתֵיהּ בְּחַכְרָנוּתָא לֵיתֵיהּ בְּקַבְּלָנוּתָא – ואילו הדינים השייכים בחכרנות אינם שייכים בקבלנות [ובכל משנה יבואר באיזה אופן היא עוסקת].
תַּנְיָא – שנינו בתוספתא בְּמַּסֶּכֶת דְּמַאי (פ"ו ה"ב), מַה החילוק בֵּין שׂוֹכֵר לְחוֹכֵר, והלא שניהם משלמים בכל שנה תשלום קבוע שאינו תלוי בכמות התבואה שצמחה באותה שנה, אלא שהַשּׂוֹכֵר משלם בְּמָּעוֹת, וְהַחוֹכֵר משלם בְּפֵּרוֹת. אֲבָל חוֹכֵר וּמְקַבֵּל שְׁנֵיהֶן משלמים בְּפֵּרוֹת, אֶלָּא שֶׁהַמְּקַבֵּל נוֹתֵן לְבַעַל הַקַּרְקַע שְׁלִישׁ תְּבוּאָתוֹ אוֹ רְבִיעַ תְּבוּאָתוֹ, לְפִי מַה שֶּׁמְּקַבֵּל עַל עַצְמוֹ, מתוך התבואה שצמחה באותה שנה, וְאילו הַחוֹכֵר נוֹתֵן לוֹ פֵּרוֹת קְצוּבִין, ויכול להביאם מִמָּקוֹם שֶׁהוּא רוֹצֶה, ולאו בדווקא משדה זו עצמה, וְאֵין לוֹ לְבַעַל הַקַּרְקַע בִּתְבוּאַת הַקַּרְקַע כְּלוּם.
שנינו במשנה, 'וְאִם אָמַר לוֹ חֲכוֹר לִי בֵּית הַשְּׁלָחִין זוֹ, אוֹ שְׂדֵה אִילָן זֶה, יָבַשׁ הַמַּעְיָן, נִקְצַץ הָאִילָן, מְנַכֶּה לוֹ מִן חִכּוּרוֹ'. תמהה הגמרא, אַמַּאי – מדוע כאשר התייבש המעין או נקצץ האילן יכול המקבל לנכות מהתבואה המגיעה לבעל השדה, וְלֵימָא לֵיהּ – והרי יכול בעל השדה לטעון ולומר לו, שְׁמָּא בְּעָלְמָא אָמְרִי לָךְ – היתה כוונתי ששמה של השדה הוא 'בית השלחין', או ששמה הוא 'שדה האילן', אך לא היתה כוונתי שהחכירה תהיה תלויה בכך שיש בשדה מעין או אילן, ומביאה הגמרא ראיה לכך שניתן לטעון טענה כזו, מִי לֹא תַּנְיָא – וכי לא שנינו כעין זה בברייתא, האומר לחבירו 'בֵּית כּוֹר עָפָר אֲנִי מוֹכֵר לְךָ', וְאַף עַל פִּי שהתברר אחר כך שֶׁאֵין בּוֹ אֶלָּא לֶתֶךְ – חצי כור, הִגִּיעוֹ – חל המקח, ואין הקונה יכול לחזור בו, והטעם לכך, לפי שֶׁלֹּא מָכַר לוֹ אֶלָּא שְׁמָא – לא היתה כוונתו להתנות שתהיה זו קרקע בשיעור בית כור, אלא שכך יהיה שמה, וְהוּא דְמִיתְקְרֵי – והמקח חל בתנאי שאכן שמה הוא בֵּית כּוֹר, וכן האומר לחבירו 'כֶּרֶם אֲנִי מוֹכֵר לְךָ', וְאַף עַל פִּי שהתברר אחר כך שֶׁאֵין בּוֹ גְּפָנִים, הִגִּיעוֹ – חלה המכירה, לפי שֶׁלֹּא מָכַר לוֹ אֶלָּא שְׁמָא, וְהוּא דְמִיתְקְרֵי כֶּרֶם – ובתנאי שאכן שמו הוא 'כרם'. וכן האומר לחבירו 'פַּרְדֵּס אֲנִי מוֹכֵר לָךְ', אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ רִמּוֹנִים [וסתם 'פרדס' הוא של רימונים], הִגִּיעוֹ, שֶׁלֹּא מָכַר לוֹ אֶלָּא שְׁמָא, וְהוּא דְמִתְקְרֵי פַּרְדֵּס, ומוכח מדברי הברייתא שמוכר האדם דבר בשם מסוים, אף על פי שבמציאות אין בו את אותו הדבר ששמו נקרא עליו, ואם כן אף כאן יכול המוכר לטעון ששם השדה הוא 'בית השלחין' או 'שדה אילן', ואין זה תנאי במקח.
מתרצת הגמרא, אָמַר שְׁמוּאֵל, יש חילוק בדבר, אִי אָמַר מַחְכִּיר לְחוֹכֵר שזו 'בית השלחין' או 'שדה אילן', אכן יכול הוא לטעון שְׁמָא – שזהו שם השדה בלבד, ואף אם אין בה מעיין או אילן אין זה מעכב, וכפי ששנינו בברייתא לגבי אופן שהמוכר אמר כן לקונה. וְאִי אָמַר חוֹכֵר לְמַחְכִּיר, קְפֵּידָא – כוונתו להקפיד בדבר, שמוכן הוא לקבל שדה זו בחכירה רק אם אכן יש בה מעיין או אילן, ובאופן זה עוסקת משנתנו, ולכן אם אין בה מעיין או אילן, מנכה לו מחיכורו.
וְרָבִינָא אָמַר חילוק אחר בדין זה, ועל פיו יש לפרש את משנתנו, אִידִי וְאִידִי – זו וזו, כלומר, בין ברישא של משנתנו, שאינו מנכה לו, ובין בסיפא, שמנכה לו, מדובר באופן דְּאָמַר לֵיהּ מַחְכִּיר לְחוֹכֵר שזו שדה בית השלחין או שדה האילן, ולכן ברישא אמרה המשנה שאינו מנכה לו, כיון שיכול הוא לטעון שאין זה אלא שמה של השדה, אך אין זה תנאי בחכירה, ואילו בסיפא אינו יכול לטעון כן, וְהטעם לכך, מִדְּקָאָמַר – מכך שאמר המחכיר לשון 'שדה זוֹ' פְּשִׁיטָא דְּקָאֵי בְּגַוֵּהּ עַסְקִינָן – פשוט שמדובר באופן שהם עומדים בתוך השדה, ואם כן, לשון 'בֵּית הַשְּׁלָחִין זוּ' לָמָּה לִי – לשם מה אמר המחכיר שהוא מחכיר לו 'בית השלחין זו', והרי החוכר רואה בעצמו שזו בית השלחין, אֶלָּא ודאי הָכִי קָאָמַר לֵיהּ – כך היתה כוונתו לומר לו, בֵּית הַשְּׁלָחִין כִּדְקַיְימָא הַשְׁתָּא – אני מחכיר לך שדה זו בתורת בית השלחין, כפי שהיא עתה, ועל דעת כן קיבלה החוכר, הִילְכָּךְ – ולכן, אִם יָבַשׁ הַמַּעְיָן, מְנַכֶּה לוֹ מִן חִכּוּרוֹ, דְּאָמַר לֵיהּ – שהרי יכול הוא לטעון ולומר לו, בִּשְׁבִיל הַמַּעְיָן חֲכִירְנָא מִינָּךְ – חכרתי ממך את השדה מחמת המעיין שבה. פוסק הרי"ף: וְהִלְכְתָא כְּרָבִינָא. [יש מהראשונים שכתבו שגם לדעת רבינא חילוקו של שמואל נכון, שאם אמר החוכר למחכיר יש קפידא בדבר, ובא רבינא להוסיף שאפילו באופן שאמר כן המחכיר לחוכר יש חילוק, וכפי שהתבאר].
משנה
הַמְקַבֵּל שָׂדֶה מֵחֲבֵרוֹ באריסות, לתת לו שליש או רבע מתבואת השדה בכל שנה, וּמִשֶּׁזָּכָה בָּהּ האריס, הוֹבִירָהּ – לא עבד בה, ולא הצמיחה פירות, שָׁמִין אוֹתָהּ כַּמָּה הִיא רְאוּיָה לַעֲשׂוֹת אילו היה האריס עובד בה, וְנוֹתֵן לוֹ את חלקו כפי שהיה מקבל אם היה עובד בה והיתה עושה כמות זו של תבואה, שֶׁכָּךְ נהגו שכּוֹתֵב לוֹ האריס לבעל הקרקע, אִם אוֹבִיר וְלֹא אַעֲבִיד, אֲשַׁלֵּם בְּמֵיטָבָא (וכו') – אם לא אעבוד בקרקע ואשאיר אותה בורה, אשלם את חלקך במיטב כספי, וכיון שנהגו לכתוב כן, אף אם לא כתב לו זאת בפירוש אנו אומרים שטעות סופר היא, והרי זה כאילו התנו כן בפירוש.
