גמרא
שנינו במשנה שכיון שהורגלו לכתוב בשטר החכירה שאם לא יעבוד האריס יתחייב לשלם לבעל השדה, הרי הוא חייב בכך. מביאה הגמרא דין דומה בענין אחר: רַבִּי יוֹסֵי, הָיָה דּוֹרֵשׁ לְשׁוֹן הֶדְיוֹט, כלומר, לשון שהיו ההדיוטות רגילים לכתוב בשטרותיהם מעצמם, שלא בתקנת חכמים, היה רבי יוסי פוסק את הדין לפי לשונות אלו, דְּתַנְיָא בברייתא, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לַעֲשׂוֹת את נוסח הכְּתֻבָּה בלשון של מִלְוֶה, גּוֹבֶה מִלְוֶה, פֵּרוּשׁ, מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לַעֲשׂוֹת הָאָב עַל עַצְמוֹ, כשהוא כותב לְבִתּוֹ את הַנְּדוּנְיָא שֶׁמּוֹצִיא לְבַעֲלָהּ, כְּמִלְוֶה, כְּלוֹמַר, שכותבים זאת בְּלֹא כֶּפֶל – אין מכפילים את שווי הנדוניה כדי לכבד בכך את הכלה ואביה, אלא כותבים את הסכום שהכניסה בדיוק וזה הסכום שגובה החתן מאבי הכלה, גּוֹבָה בִּתּוֹ מִמֶּנּוּ מִלְוֶה עַד גְּמִירָא – כך גם אם בתו תתאלמן או תתגרש תוכל לגבות מנכסי בעלה את כל הנדוניא הכתובה בשטר הכתובה שהכניסה לו עד תומה, ומקום שנהגו לִכְפּוֹל, והיינו לכתוב בכתובה כפול מהנדוניה שהכניסה הכלה, גּוֹבָה בתו אם תתאלמן או תתגרש רק מֶחֱצָה מהסכום הכתוב, כפי שגובה החתן מאבי הכלה. והרי זה כדרישת לשון הדיוט, כיון שממה שכותבים בכתובה שתגבה האשה מבעלה אם תתאלמן או תתגרש, דורשים מה שיכול החתן לדרוש מאבי הכלה בזמן הנישואין.
מביאה הגמרא מנהגים שונים בכתיבת כתובה: אנשי נְהַרְבּוֹלָאֵי, מַגְבֵּי תִּילְתָּא – היו מגבים לחתן שליש ממה שהיה כתוב בכתובה, כיון שהיתה דרכם להוסיף בכתיבת הכתובה שני שליש יותר ממה שהתחייב באמת. מָרֵימַר, מַגְבֵּי שְׁבָחָא – היה מגבה לחתן את כל מה שהיה כתוב בכתובה, ואף שהיתה דרכם לכפול, לא היה מפחית מחצה ממה שכתבו בכתובה. אָמַר לֵיהּ רָבִינָא [לְמָרֵימַר], וְהָא תַּנְיָא – והרי שנינו בברייתא שבמקום שנהגו לִכְפּוֹל, גּוֹבֶה רק מֶחֱצָה. השיב לו רבינא, לֹא קַשְׁיָא – אין זו קושיא, הָא דְקָאנוּ מִינֵּיהּ – באופן שעשה אבי הכלה קנין על התחייבותו אין מפחיתים ממה שכתוב בכתובה, כיון שהיתה כוונתו להתחייב על כל הכתוב בשטר הכתובה, וְהָא דְּלֹא קָאנוּ מִינֵּיהּ – ומה ששנינו בברייתא היינו באופן שלא עשו קנין על התחייבות זו, שאז מפרשים את נוסח הכתובה כדרך שנוהגים לכתוב באותו מקום, וגובה רק מחצית מהכתוב בה. ומביאה הגמרא מעשה בענין זה, רָבִינָא מְשַׁבַּח וְכָּתִיב לִבְרַתֵּיהּ – היה כותב כתובה לבתו, ומשביח לכתוב כפול ממה שהתחייב באמת. אָמְרֵי לֵיהּ – אמרו לו משפחת החתן, נִקְנֵי מִינֵּיהּ דְּמָר – נקבל ממך קנין על ההתחייבות שכתבת בכתובה, אָמַר לְהוּ רבינא, אִי מִיקְנָא לֹא מִיכְפָּל – אם אעשה קנין לא אכתוב בכתובה כפול מהסכום האמיתי, וְאִי מִיכְפָּל לֹא מִיקְנָא – ואם רצונכם שאכפול את הסכום בכתיבת הכתובה, לא אעשה קנין על כך, כדי שלא אתחייב לשלם כפי הסכום הכפול, אלא רק כמחציתו, כפי ההתחייבות האמיתית.
מביאה הגמרא מעשה בענין זה: הַהוּא גַּבְרָא דְּאָמַר לְהוּ – מעשה באדם שאמר לבניו לפני מיתתו, הָבוּ אַרְבַּע מֵאָה זוּזֵי לִכְתוּבָּתָהּ דִּבְרַתַּאי – בשעה שתינשא בתי תנו לה ארבע מאות זוז מנכסי לכתובתה. שָׁלְחָהּ – שלח שאלה זו רַב אָחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא, לְקַמֵּיהּ [-לפניו] דְּרַב אַשִּׁי, כיצד יש לפרש את כוונתו של אותו אדם, האם כוונתו שיתנו לה באמת אַרְבָּעָה [מֵאָה], דְּאִינּוּן תַּמְנֵי מֵאָה – ויכתבו בכתובתה שמונה מאות זוז, כפי שנוהגים לכפול בכתובה את הסכום האמיתי, אוֹ שהיתה כוונתו שיכתבו בכתובה סכום של אַרְבַּע מֵאָה, דְּאִינּוּן – והסכום האמיתי הוא מָאתַיִם. אָמַר רַב אַשִּׁי, חָזֵינַן – מתבוננים בנוסח ציוויו של אותו אדם, אִי אָמַר 'הָבוּ לָהּ [-תנו לה] אַרְבַּע מֵאָה', הרי כוונתו שיתנו לה באמת ארבע מאות, דְּאִינּוּן תַּמְנֵי מֵאָה – ויכתבו בכתובתה שמונה מאות. וְאִי אָמַר 'כְּתוֹבוּ לָהּ אַרְבַּע מֵאָה', היינו שרק בכתובה יכתבו ארבע מאות, דְּאִינּוּן – ובאמת יתנו לה רק מָאתַיִם. אִיכָּא דְּאָמְרֵי – ויש אומרים שכך אָמַר רַב אַשִּׁי, חָזֵינַן, אִי אָמַר שיתנו לה 'לִכְתוּבָּתָהּ', היתה כוונתו שיתנו לה אַרְבַּע מֵאָה, דְּאִינּוּן תַּמְנֵי מֵאָה – ויכתבו לה שמונה מאות. וְאִי אָמַר שיתנו לה 'בִּכְתוּבָּתָהּ', כוונתו שרק יכתבו לה אַרְבַּע מֵאָה, דְּאִינּוּן מָאתַיִם – ויתנו לה רק מאתים. דוחה הגמרא, וְלֹא הִיא – אין חילוק זה נכון, אלא לֹא שְׁנָא – אין שינוי וחילוק אם אמר 'בִּכְתוּבָּתָהּ', וְלֹא שְׁנָא אם אמר 'לִכְתוּבָּתָהּ', בכל אופן שהזכיר את הכתובה, מפרשים שהיתה כוונתו שרק יכתבו כן, והיינו שיכתבו אַרְבַּע מֵאָה, דְּאִינּוּן – שהם באמת רק מָאתַיִם, עַד דְּאָמַר לשון 'הָבוּ לָהּ' סְתָמָא – סתם לשון 'תנו לה', בְּלֹא שׁוּם הזכרה של כְּתוּבָּתָהּ, שאז מפרשים שכוונתו שיתנו לה באמת ארבע מאות, ויכתבו בכתובתה שמונה מאות, כפי הלשון הראשונה בדברי רב אשי.
שנינו במשנה שאריס שלא עבד בקרקע כראוי, משלם לבעל השדה את השיעור שהיה מגיע לו אילו היה עובד כראוי בשדה. מביאה הגמרא מעשה בענין זה: הַהוּא גַּבְרָא דְקַבִּיל אַרְעָא – מעשה באדם שקיבל קרקע באריסות, אָמַר לֵיהּ האריס לבעל השדה, אִי מוֹבִירְנָא לָךְ – אם אוביר לך את השדה ולא אעבדנה כראוי, יָהִיבְנָא לָךְ אַלְפָא זוּזֵי – אתן לך אלף זוז, שזהו סכום הגדול בהרבה משווי התבואה שהיה בעל השדה מקבל אם היה עובד בשדה כראוי. אוֹבִיר תִּילְתָּא – הוביר אותו אריס שליש מהשדה. אָמְרֵי נְהַרְדָּעֵי – אמרו בני ישיבת נהרדעא, בָּעֵי לְמֵיתַב – צריך האריס לשלם לבעל השדה שליש מהקנס שהתחייב עליו, והיינו תְּלָת מֵאָה וּתְלָתִין וּתְלָתָא וְתִילְתָּא – שלש מאות שלשים ושלש זוזים ועוד שליש זוז. רָבָא חלק על דבריהם ואָמַר, התחייבות זו של האריס אַסְמַכְתָּא הִיא, כלומר, זו התחייבות שאומר האדם מחמת שהוא סומך דעתו על כך שלעולם לא יצטרך לשלם התחייבות זו, ואף כאן היה האריס בטוח שיעבוד כראוי את כל הקרקע ולכן התחייב על סכום גדול כל כך, וְאַסְמַכְתָּא לֹא קַנְיָא – והתחייבות של אסמכתא אינה קונה ואינה מחייבת אותו כלום.
מקשה הגמרא, וּלדברי רָבָא, מַאי שְׁנָא מֵהָא דִּתְּנַן – במה שונה מקרה זה מהדין ששנינו במשנתנו, שאמר האריס אִם אוֹבִיר וְלֹא אַעֲבִיד אֲשַׁלֵּם בְּמֵיטְבָא – אם לא אעבוד בשדה כראוי אשלם ממיטב נכסי, ושם חלה התחייבותו. מתרצת הגמרא, הָתָם – שם, במשנה, לֹא קָאָמַר מִילְּתָא יְתֵירְתָא – לא אמר דבר של גוזמא, שהרי מצד הדין גם כן יש לחייבו לשלם לבעל השדה, אלא שהוסיף לומר שישלם ממיטב נכסיו, ואין זו גוזמא. הָכָא – אך כאן, במעשה שבא לפני רבא, גּוּזְמָא בְּעָלְמָא – הגזים בדבריו להתחייב אלף זוז, ולא חלה התחייבותו.
מוסיף הרי"ף, וּמִסְתַּבְּרָא לָן – מסתבר לנו לומר, דְּאף שאינו חייב לשלם את כל אלף הזוז שהתחייב כיון שזו אסמכתא, מכל מקום מִיחַיַּיב לִיתֵּן שִׁיעוּר מַאי דְאוֹבִיר בְּשָׁוֵי – חייב הוא לשלם לבעל השדה את שווי מה שהפסיד לו בכך שהוביר את השדה, כי הרי אותם אלף זוז כוללים גם את הסכום שבאמת הפסיד בעל השדה, ועוד סכום נוסף עד אלף זוז, דְּלֹא קָאָמַר רָבָא הַוְיָא אַסְמַכְתָּא וְלֹא קָנֵי – שהרי לא אמר רבא שהתחייבותו נחשבת כאסמכתא שאינה מחייבת אֶלָּא בְּהַהוּא שִׁיעוּרָא יְתֵירָא – רק לגבי השיעור היתר על ההפסד האמיתי שנגרם לבעל השדה, דַּהֲוָה לֵיהּ גּוּזְמָא – שזו היא גוזמא, וְלֹא קָנֵי, אֲבָל שִׁיעוּר מַאי דְּאוֹבִיר בְּשָׁוֵי יָהֵיב – אך נותן הוא את שווי מה שהפסיד לו בכך שהוביר את השדה, וּבְכִי הָא מִילְּתָא לֹא אַמְרִינָן – ולגבי זה אין אומרים שאַסְמַכְתָּא הִיא, דְּהָא תְּנָן – שהרי כך שנינו במשנתנו, שכיון שנוהגים לכתוב שאם יוביר האריס את השדה ישלם במיטב, לכן אם אכן הובירה שָׁמִין אוֹתָהּ כַּמָה הִיא רְאוּיָה לַעֲשׂוֹת, וְנוֹתֵן לוֹ, והטעם במשנה הוא דְּכֵיוָן דְּשִׁיעוּר מַאי דְּאוֹבִיר בְּשָׁוֵי הוּא דְּיָהִיב – שכיון שהתחייבותו לשלם לו מה שהפסיד בכך שלא עבד בשדה זהו סכום השוה להפסד שאכן נגרם לבעל השדה, ואין בו גוזמא, שִׁעְבּוּדֵי שַׁעְבֵּיד נַפְשֵׁיהּ – משעבד האריס את עצמו לכך, וְגָמַר וּמַקְנֵי – וגומר בדעתו להתחייב על כך, הָכָא נַמֵּי לְעִנְיַן אַלְפָא זוּזֵי – כך הוא הדין אף באופן שהתחייב אלף זוז, שמַאי דְּאוֹסִיף [-מה שהוסיף האריס להתחייב יתר] עַל השִׁעוּר דִּרְאוּיָה השדה לַעֲשׂוֹת, הוּא דַּהֲוֵי – רק הוא נחשב אַסְמַכְתָּא, וְלֹא שַׁעְבֵּיד נַפְשֵׁיהּ – ולא שיעבד עצמו לכך, אֲבָל שִׁיעוּרָא – אבל לגבי שיעור הממון דִרְאוּיָה היתה השדה לַעֲשׂוֹת, אִיתֵיהּ בִּכְלַל אַלְפָא זוּזֵי – הרי הוא כלול באותם אלף זוז שהתחייב, וְשִׁעְבּוּדֵי מִשְׁתַּעְבֵּד בְּגַוֵּיהּ – וחל שיעבודו על כך, וּמִיחַיֵּיב בֵּיהּ – וחייב האריס לשלם זאת. וּמַאי דְּפָיֵישׁ עֲלֵיהּ – ולגבי מה שהוסיף על שיעור ההפסד האמיתי, עד אלף זוז, אַמְרִינָן – אנו אומרים שאַסְמַכְתָּא הִיא, וְלֹא מִיחַיֵּיב בָּהּ.
