מביא הרי"ף ראיה לשיטתו, שאם התחייב האדם על סכום גדול הנחשב כ'אסמכתא', אף שאין חיובו חל על כל הסכום, אך מכל מקום חל הוא על הסכום שאין בו משום אסמכתא, וְאַשְׁכְּחָן לְרָבָא גוּפֵיהּ כִּי הִיא גַּוְונָא – ומצאנו שרבא עצמו אמר דין דומה לזה, בְּעִנְיַן הַהוּא שַׁתָּלָא – לגבי המעשה שהיה באריס ששתל כרם לבעל השדה, והוא מטפל בכרם כל הימים ונוטל מחצית מהפירות, דְּאָמַר, אִי מַפְסִידְנָא – אם אגרום הפסד לכרם, מִסְתַּלֵּיקְנָא בְּלֹא שְׁבָחָא – הריני מסתלק בלי לקבל שבח כלל. וְאָמַר רָבָא, התחייבות זו אַסְמַכְתָּא הִיא, שאמר כן לפי שסמך דעתו שלא יפסיד את הכרם ולא יפסיד את שכרו, וְלֹא קַנְיָא – ולא חלה התחייבותו, ואינו מפסיד. וְאַקְשִׁינָן – והקשתה על כך הגמרא, וּמַאי שְׁנָא מֵהָא דִּתְּנַן – במה שונה אופן זה ממה ששנינו במשנתנו, שאם אמר האריס אִם אוֹבִיר וְלֹא אַעֲבִיד אֲשַׁלֵּם בְּמֵיטְבָא, שחלה התחייבותו. וְשַׁנִינָא – ותירצה הגמרא, הָתָם – שם, במשנה, מַאי דְּאַפְסִיד מְשַׁלֵּם – הרי הוא משלם מה שהפסיד לבעל השדה, ואין בזה גוזמא, הָכָא נַמִּי – ואף כאן, במעשה זה, מַאי דְּקָא מַפְסִיד מְנַכִּינַן לֵיהּ – מנכים לאריס מהשבח המגיע לו את מה שהפסיד לבעל הכרם, וְאִידָךְ יָהֲבִינַן לֵיהּ – ואת השאר נותנים לו, הרי שהועילו דבריו לגבי החלק שבאמת הפסיד, ולא הועילו דבריו לגבי החלק היותר על מה שהפסיד, וְהָא נַמֵּי דְאַלְפָא זוּזֵי דִּכְוָותֵיהּ – ואף האופן שהתחייב לשלם אלף זוז דומה לדין זה, דמַאי דְּאַפְסִיד – מה שהפסיד לבעל השדה, וְהוּא מַאי דְּאוֹבִיר – והיינו מה שהפסיד מחמת שהוביר את השדה, מְשַׁלֵּם לו האריס, וְאִידָךְ לֹא – ואת השאר, והיינו ההפרש שבין מה שהפסיד לו ועד אלף זוז, אינו משלם.
מביאה הגמרא מעשה נוסף בענין דומה: הַהוּא גַּבְרָא דְקַבִּיל אַרְעָא לְשׁוּמְשְׁמֵי – מעשה באדם שקיבל שדה בקבלנות על מנת לזרוע בה שומשומים, שדמיהם יקרים אך הם מחלישים את הקרקע, זַרְעָא חִטֵּי – זרע בה המקבל חטים, עַבוּד חִטֵּי כְּשׁוּמְשְׁמֵי – התייקרו החטים באותה שנה והיה שוויים כשומשומים, ונמצא שלא זו בלבד שלא הפסיד בעל השדה, אלא הרויח שלא הוכחשה שדהו. סָבַר רַב כַּהֲנָא לְמֵימַר – היה רב כהנא סבור לומר, מְנַכֵּי לֵיהּ כַּחֲשָׁא דְאַרְעָא – יכול המקבל להפחית ממה שעליו לשלם לבעל השדה את מה שהרויח בעל השדה בכך שלא הוכחשה שדהו. אָמַר לֵיהּ רַב אַשִּׁי, אין הדין כן, כיון דאָמְרֵי אִינְשֵׁי – דרך האנשים לומר, תִּכְחוּשׁ אַרְעָא וְלֹא לִיכְחוּשׁ מָארָהּ – מוטב שתוכחש השדה ולא יוכחש בעליה, כלומר, מוטב לו לאדם שתוכחש שדהו מעט, ולא שיפסידו לו מממונו, הִילְכָּךְ לֹא מְנַכֵּי לֵיהּ – ולכן אינו מנכה לו ממה שהתחייב לשלם לו תמורת הקרקע.
מעשה נוסף: הַהוּא גַּבְרָא דְקַבּוּל אַרְעָא לְשׁוּמְשְׁמֵי – מעשה באדם שקיבל שדה לזורעה שומשומין, על דעת שיתן לבעל השדה שיעור מסוים ממה שתוציא השדה, רביע או שליש, וּזְרָעָהּ חִטֵּי – והלך וזרעה בחטים, וְעָבְדָה חִטֵּי טְפֵי מִן שׁוּמְשְׁמֵי – והתייקרו החטים באותה שנה, והיה הריוח מהחטים גדול מהרווח שהיה עתיד להיות מהשומשמים, אם היה זורע אותם. סָבַר רָבִינָא לְמֵימַר – היה רבינא סבור לומר, חִטֵּי טְפֵי מִן שׁוּמְשְׁמֵי לֹא עָבֵיד אֶלָּא מִן הַשְּׁבַח שֶׁהִשְׁבִּיחָהּ הַחוֹכֵר – הרי לא עשתה השדה חטים השוים יותר מהשומשומים אלא מחמת שהחוכר עשה כן, וזרע בה חטים, וטרח להשביח את זריעת החטים עד שהצליח והרויח על ידי החיטים יותר ממה שהיה מרויח בזריעת שומשומין, ואם כן כל ההפרש של הרווח שיש בחטים יותר ממה שהיה ראוי להיות בשומשומים שייך לחוכר, ויָהֵיב לֵיהּ שְׁבָחָא דְּבֵינֵי בֵּינֵי – נותן החוכר לבעל השדה רק את השבח כפי שהיה מגיע לו אילו היה זורע שומשומים, ולא יותר. אָמַר לֵיהּ רַב אָחָא מִדִּיפְתִּי לְרָבִינָא, אַטּוּ הוּא אַשְׁבַּח אַרְעָא לֹא אַשְׁבַּח – וכי רק החוכר הוא שהשביח בזריעת החטים, והקרקע עצמה לא השביחה, בתמיהה, והלא גם לקרקע עצמה יש חלק בשבח זה, ואינו מנכה לו כלום, אלא חולקים גם בשבח זה כפי התנאי שהיה ביניהם.
אָמְרִי נְהַרְדָּעֵי – אמרו בני ישיבת נהרדעא, הַאי עִיסְקָא – אדם המקבל מחבירו ממון כדי לעסוק בו בסחורה על דעת כן שיחלקו ביניהם ברווחים, תקנו חכמים שיהא ממון זה נחשב פַּלְגָּא מִלְוֶה – חציו כמלוה, שאחריות האונסים על המקבל, וּפַלְגָּא פִּקָּדוֹן – וחציו כפקדון, שאחריות האונסים על בעל הבית, והטעם לכך, עָבוּד רַבָּנָן מִילְּתָא דְּנִיחָא לֵיהּ לַלוֹוֶה וְנִיחָא לֵיהּ לַמַלְוֶה – תקנו זאת חכמים כיון שבכך יש תועלת גם למלוה וגם ללוה, נִיחָא לֵיהּ לְמַלְוֶה, דְּאִי אִיתְּנִיס – שאם יאבד הממון באונס, מִיפְרָע מִיהַת פַּלְגָּא דִּבְתוֹרַת מִלְוֶה – יפרע לו המקבל לפחות את המחצית הנחשבת כהלואה, וְאִי אִיכָּא רְוָוחָא שָׁקֵיל פַּלְגָּא – ואם יהיו רווחים מהסחורה שיעשה המקבל יטול הנותן מחצית מהרווח מכח המחצית הנחשבת כפקדון, דְּאַמְרִינָן פִּקָּדוֹן בִּרְשׁוּתֵיהּ דְּמָרֵיהּ קָאֵי – כיון שאנו אומרים שממון הפקדון נחשב כאילו הוא עומד ברשות בעליו, וּכְמַאן דְּאִיעַסַּק בֵּיהּ אִיהוּ דָמֵי – והרי זה כאילו הוא עצמו התעסק בחלק זה, להרויח בו. וְלֹא מִיתְחַזִּי כִּי רִבִּיתָא – ואין נראה הדבר כריבית [שהרי המקבל לוה מבעל הממון מחצית מהסכום, ומלבד זה שהוא מחזיר לו את מה שנטל, הוא מוסיף לו את הרווחים של מחצית הפקדון], מִשּׁוּם דְּשָׁקִיל אַגְרֵיהּ מִינֵּיהּ – כיון שהמקבל נוטל מבעל הבית שכר מיוחד על כך שהוא עוסק במחצית הפקדון של המעות, להרויח בו. וְנִיחָא לֵיהּ לְלוֹוֶה – ואף ללוה יש תועלת בתקנה זו, דְּאִי מִיתְּנִיס – שאם יאבד הממון באונס לֹא מְשַׁלֵּם אֶלָּא פַּלְגָּא דִּבְתוֹרַת מִלְוֶה – משלם הוא רק את שווי המחצית הנחשבת כהלואה [ואילו היה כל הממון נחשב כהלואה, היה צריך לשלם את כולו], וְאִי אִיכָּא רְוָוחָא שָׁקֵיל מִיהַת פַּלְגָּא – ואם יהיו רווחים יטול לעצמו את הרווח של מחצית ההלואה, שהרי מחצית זו נחשבת כשייכת לו לגמרי [וככל אדם הלוה מעות שהם שייכות לו לגמרי ופורע לאחר זמן במעות אחרים], וממילא גם הרווחים שייכים לו.
אָמְרִי נְהַרְדָּעֵי – הוסיפו ואמרו בני ישיבת נהרדעא, הַשְׁתָּא דַּאֲמַרְתְּ פַּלְגָּא מִלְוֶה – מעתה שאנו אומרים שמחצית מממון העיסקא נחשב כהלואה, אִי בָּעֵי לְמִישְׁתֵּי בֵּיהּ שִׁיכְרָא – אם רוצה המקבל להשתמש במחצית זו לצרכיו, ואפילו לקנות בו שיכר ולשתותו, שָׁתֵי – רשאי הוא לשתותו, ואינו חייב לעסוק בסחורה ולהרויח אלא במחצית של הפקדון בלבד. רָבָא חולק על בני נהרדעא ואָמַר, לְהָכֵי קָרוּ לֵיהּ – לפיכך מכונה כל נתינת ממון זו כ'עִיסְקָא', ואף מחצית ההלואה, כיון דְאָמַר לֵיהּ – יכול בעל הממון לומר למקבל, לְאִיעַסּוֹקֵי בֵּיהּ יָהֲבִי לָךְ – נתתי לך את המעות כדי שתעסוק בהם ותרויח, וְלֹא לְמִישְׁתֵּי בֵּיהּ שִׁיכְרָא – ולא כדי שתשתה שיכר במעות אלו. והטעם שבעל המעות רוצה שיעשה הלה עיסקא בכל המעות, ואף בחלק ההלואה, כיון שמתוך שמתעסק הוא במחצית המעות לתועלת עצמו, טורח הוא להרויח בהם יפה, ומשתכר אף בעל המעות במחצית הפקדון שבידו.
אָמַר רַב אִידִי בַּר אָבִין, וְאִם מֵת מקבל המעות, ורוצה הנותן לגבות את כל דמי העיסקא מהיורשים, הרי הוא גובה רק את מחצית הפקדון, אבל את מחצית ההלואה אינו גובה, כיון שנַעֲשֶׂה מִטַּלְטְלִין אֵצֶל בָּנָיו, כלומר, כשם שאין מלוה גובה מיורשי הלוה מטלטלין שירשו מאביהם, אלא רק קרקעות שירשו ממנו, כך אינו גובה את הממון או את הסחורה שקנה המקבל במעות של ההלואה, כיון שדינם כשאר מטלטלין שהוריש לבניו. רָבָא נחלק על דין זה ואָמַר, לְהָכֵי קָרוּ לְהוּ עִיסְקָא – הרי לכן מכנים את כל הממון בשם 'עיסקא', דְּאִם מֵת המקבל, לֹא יֵעָשֶׂה מִטַּלְטְלִין אֵצֶל בָּנָיו, כלומר, הרי מה הטעם שאין המלוה גובה ממטלטלין שהוריש הלוה, כיון שמתחילה, בשעה שהלוהו לא סמך דעתו על המטלטלין שביד הלוה, שהרי מותר ללוה למוכרם, ואין המלוה גובה אותם מהקונים, וכיון שלא סמך דעתו עליהם אינם משועבדים לו ואינו גובה אותם מהיורשים, אבל את הממון של העיסקא וכן את הסחורה שקונה המקבל במעות אלו, אינו רשאי למכור לאחרים ולהשתמש בממון לעצמו, אלא צריך הוא שתמיד יהיו קיימים בידו או המעות עצמם או הסחורה שקנה תמורתם, וממילא סומך המלוה דעתו על מטלטלין אלו שיוכל לגבותם תמיד מהמקבל, וכיון שכך הוא גובה אותם אף מיורשיו.
פוסק הרי"ף: וְהִלְכְתָא כְּרָבָא בְּתַרְוַיְיהוּ – ההלכה כרבא בשתי מחלוקות אלו, שאינו רשאי להוציא מעות אלו לשתיית שיכר וכיוצא בזה, ושגובה המלוה את המעות או את הסחורה הזו מיורשי הלוה. הִילְכָּךְ – ולכן, אִי אִיכָּא סָהֲדֵי דְּהַנֵּי מִטַּלְטְלֵי מֵחֲמַת הַהוּא עִיסְקָא נִינְהוּ – אם מת הלוה, ויש עדים המעידים על מטלטלין מסוימים שבידו שקנאם באותם מעות של עיסקא, שָׁקֵיל לְהוּ – נוטל אותם המַלְוֶה בְּלֹא שְׁבוּעָה, וַאֲפִלּוּ מִיַּתְמֵי – ואפילו מיתומים, וכטעם שהתבאר.
וְאִי אִיכָּא עֲלֵיהּ דְּמִיתְנָא – ואם יש על המת שטר כְּתֻבָּה של אשתו, אוֹ שְׁטָר חוֹב של מלוה אחר, ורוצים הם לגבות את החוב מנכסי המת [וכגון ששעבד להם מטלטלין אגב קרקע, שאז גובים הם גם ממטלטלין שביד היתומים], וְלֵיכָּא נִכְסֵי לְמִיתְנָא – ואין למת נכסים אחרים, לֵית לְהוּ מֵהַנֵּי מִטַּלְטְלֵי דְעִיסְקָא וְלֹא מִידִי – אין להם זכות לגבות כלום מאותם מטלטלין של העיסקא, אֶלָּא שָׁקֵיל לְהוּ מָרַיְיהוּ לְחוּדֵיהּ – אלא נוטלם בעל העיסקא לבדו, לא רק את מחצית הפקדון אלא אף את מחצית המלוה, דְּדִילֵיהּ נִינְהוּ – כיון שהם שלו, דְּלֹא קָנֵי לֵיהּ מִיתָנָא – כיון שלא קנאם הלוה שמת אֶלָּא לְאִיעַסּוֹקֵי בְּהוּ בִּלְחוֹד – אלא רק כדי לעסוק בהם ולהרויח, וְכֵיוָן דְּמֵת, ואינו יכול להמשיך לעסוק בהם, הֲדַר עִיסְקָא לְמָארֵיהּ – חוזר כל הממון של העיסקא לבעליו. וְאִי אִיכָּא בֵּיהּ רְוָוחָא בְּהַהוּא שַׁעְתָּא דְּמִית לֹוֶה – ואם באותה שעה שמת הלוה היו רווחים בעיסקא, שָׁקְלִי מִינֵּיהּ – נוטלים מאותם רווחים היוֹרְשִׁים, אוֹ בַּעַל חוֹב הנושה במת, מְנָתָא דַּהֲוָה שָׁקֵיל מִיתָנָא – רק את החלק של הרווחים שהיה המת נוטל אם היה חי, והיינו הרווחים של מחצית הממון הנחשב כהלואה, וְאִי לֵיכָּא בֵּיהּ רְוָוחָא – ואם לא היו רווחים באותה שעה, לֹא שָׁקְלֵי מִינֵּיהּ מִידִי – אינם נוטלים מהעיסקא כלום, אֶלָּא הָדַר עִיסְקָא לְמָארֵיהּ – אלא כל העיסקא חוזרת לבעליה, וְכֵן הִילְכְתָא – וכך היא ההלכה.
