גַּרְסִינָן במסכת בבא בתרא בְּפֶרֶק הַמּוֹכֵר אֶת הַבַּיִת (ע:), שְׁטָר כִּיס – שטר על מעות שניתנו בעיסקא, שכפי שהתבאר הם נחשבים כמחצה מלוה ומחצה פקדון, הַיּוֹצֵא עַל הַיְּתוֹמִים לאחר מיתת אביהם, דַּיָּינֵי גּוֹלָה [-האמוראים שמואל וקרנא] אָמְרוּ, נִשְׁבָּע בעל המעות שמקבל המעות שמת לא החזירם לו, וְגוֹבֶה את כֻּלּוֹ, בין את חלק הפקדון ובין את חלק המלוה, וְדַיָּינֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל [-האמוראים רבי אמי ורבי אסי] אָמְרוּ, נִשְׁבָּע בעל המעות, וְגוֹבֶה מֶחֱצָה, וּמַסְקָנָא אָמַר רָבָא, הִילְכְתָא – כך היא ההלכה, שנִשְׁבָּע וְגוֹבֶה מֶחֱצָה, והיינו אותו מחצה דְּהוּא בְּתוֹרַת מִלְוֶה, כיון שמעות אלו הם ככל הלואה שמוטל על הלוה להשיבה בכל אופן, אֲבָל פַּלְגָּא [-אך אותו מחצה] דְּהוּא בְּתוֹרַת פִּקָּדוֹן אין היתומים משיבים, כיון דחַיְישִׁינָן שֶׁמָּא נֶאֱנַס אותו חלק, ונפטר המקבל מתשלומיו, אִי נַמֵּי – וכן יש לחשוש גם כן דִּילְמָא פַּרְעֵיהּ – שמא השיב המקבל לנותן את חלק הפקדון, דְּקָיְימָא לָן – שהרי מקובל בידינו להלכה, שהַמַּפְקִיד אֵצֶל חֲבֵרוֹ פקדון, ואפילו בִּשְׁטָר, וְאָמַר לוֹ לאחר זמן הֶחְזַרְתִּי לְךָ את הפקדון, נֶאֱמָן, וְהַאי דְּלֹא אָמַר הֶחְזַרְתִּי בִּדְאִיתֵיהּ בַּחַיִּים – והטעם שלא אמר שהחזיר את המעות בעודו חי, אֵימוּר מַלְאַךְ הַמָּוֶת אַנְסֵיהּ – הרי ניתן לומר שמלאך המוות 'אנסו' והמיתו פתאום, לפני שהספיק לומר כן, אך אנו טוענים עבור היתומים טענה זו שהיה אביהם יכול לטעון, וּלְהָכִי לֹא גָּבִי לֵיהּ מִיַּתְמֵי – ולכן אין גובים את חלק הפקדון מהיתומים [אמנם את חלק המלוה גובים מהם, כיון שאפילו אם היה האב חי לא היה נאמן לטעון שפרע זאת, שהרי יש שטר ביד בעל המעות].
דין נוסף בעניני עיסקא: וְהֵיכָא דְּשָׁקִיל לֵיהּ אִינִישׁ עִיסְקָא מֵחַבְרֵיהּ – ובאופן שנוטל האדם מחבירו מעות בתורת 'עיסקא', לְאִיעַסּוֹקֵי בֵּיהּ – על מנת לעסוק במעות אלו באופן שיחלקו ברווחים, וְאָזַל לֵיהּ לְדוּכְתָּא אַחֲרִיתִי – והלך עם המעות למקום אחר, וּבָעָא לְמִפְלְגֵיהּ לְהַהוּא עִיסְקָא אוֹ זוּזֵי דְעִיסְקָא קַמֵּי בֵּי דִּינָא – ורוצה הוא עתה לחלוק את המעות או את הסחורה של העיסקא בפני בית דין, אַדַּעְתָּא לְמִשְׁקַל אִיהוּ הַהוּא פַּלְגָּא דִּבְתוֹרַת מִלְוֶה – על דעת כן שיטול לעצמו את מחצית העיסקא שהיא בתורת הלואה אצלו, לְאִיעַסּוֹקֵי בֵּיהּ לְנַפְשֵׁיהּ – לעסוק במחצית זו ולהרויח בה לעצמו, כפי שיכול כל לוה לעשות במעות ההלואה שבידו, וּמַפְקִיד לֵיהּ לְהַהוּא פַּלְגָּא אַחֲרִינָא דִּבְתוֹרַת פִּקָּדוֹן גַּבֵּי אִינִישׁ מֵעָלְמָא – ומפקיד הוא את מעות הפקדון ביד אדם אחר, כִּי הֵיכִי דְּלֹא לִיתֵּן לֵיהּ רַוְוחָא לְמָרֵי עִיסְקָא – כדי שלא לתת רווחים מהעיסקא לבעל המעות [שהרי בכל עיסקא אנו מחשיבים את המעות כמחצה מלוה ומחצה פקדון, ולכן חולקים ברווחים, את הרווחים של המלוה נוטל מקבל המעות, ואת הרווחים של הפקדון נוטל בעל המעות. ואדם זה שמשאיר אצלו רק את מחצית המלוה, ואילו את מחצית הפקדון מפקיד ביד אדם אחר, נוטל לעצמו את כל הרווחים]. הָא מִילְּתָא – נידון זה, חָזֵינָא בָּהּ בַּעְיָא מִקַּמֵּי רַבְּוָאתָא – ראינו שנשאלה שאלה זו לפני רבותינו, וְאַהַדְרוּ – והשיבו, דְּאַף עַל גַב דְּלֵית לֵיהּ לַשֻּׁתָּף לְמִיפְלַג בְּלֹא דַּעְתָּא דְשׁוּתָּפֵיהּ – שאף על פי שלכתחילה אין רשות לשותף אחד לחלוק בממון השותפות שלא מדעת השותף השני, אִי עָבַד הָכֵי – אם עבר ועשה כן, וְאַתְנִי קַמֵּי [בֵּי דִּינָא אוֹ קַמֵּי] בֵּי תְּלָתָא – והתנה בפני בית דין או בפני שלשה שכך תהיה החלוקה, מַאי דְּעָבַד עָבַד – מה שעשה עשה, וְלֵית לֵיהּ לְמָארִי עִיסְקָא לְמִשְׁקַל מִינַּהּ רַוְוחָא – ואין בעל המעות יכול ליטול ממנו עוד רווחים, וְאַיְיתוּ לְהוּ רְאָיָה – והביאו ראיה לדבריהם מֵהַהוּא דְּאַמְרִינָן – ממעשה זה שהובא לעיל (פרק שני), אִיסּוּר וְרַב סַפְרָא עָבְדוּ עִיסְקָא בַּהֲדֵי הֲדָדֵי – עשו עיסקא בשותפות, ולאחר זמן אָזַל [-הלך] רַב סַפְרָא, פָּלַג בְּלֹא דַּעְתָּא דְּאִיסּוּר – וחלק את נכסי השותפות שלא מדעתו של שותפו, איסור, אָתוּ לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא – באו לדין לפני רבא, אָמַר לֵיהּ רבא לרב ספרא, זִיל אַיְיתֵּי תְּלָתָא דְּפָלְגַת קַמַּיְיהוּ – לך הבא שלשה בני אדם שחלקת בפניהם את נכסי השותפות, אִי נַמִי תְּרֵי מִיגּוֹ תְּלָתָא דְּפָלְגַת קַמַּיְיהוּ – או אפילו אם תביא שנים מתוך שלשה שיעידו שחלקת את השותפות בפני שלשה וְכוּ', ומשמע שאם אכן היה מוכיח שחלק בפני שלשה, היתה החלוקה קיימת, אף שנעשתה שלא מדעתו של איסור.
דוחה הרי"ף, וַאֲנָן לֹא סְבִירָא לָן הָכֵי – ואנו איננו סוברים כן, והטעם לכך, דִמְהָא שְׁמַעְתָּא דְרָבָא – שהרי מדברי רבא בסוגיא, דְּאָמַר, לְהָכֵי קָרוּ לֵיהּ עִיסְקָא – לכן מכונה ממון זה כ'עיסקא', דְאָמַר לֵיהּ בעל המעות למקבל, לְאִיעַסּוֹקֵי בֵּיהּ יָהֲבִי לָךְ – נתתי לך את המעות כדי שתעסוק בהם ונרויח שנינו, וְלֹא לְמִישְׁתָּא בֵּיהּ שִׁיכְרָא – ולא כדי שתשתה בהם שיכר, כלומר, לא כדי שתשתמש בהם לצרכיך הפרטיים, שַׁמְעִינָן – יש לנו ללמוד, דְּלֵית לֵיהּ לְשׁוּתָּף לְמִיפְלְגֵיהּ לְמָמוֹנָא – שאין רשות לשותף לחלוק את ממון העיסקא, לְמִשְׁקַל פַּלְגָּא לְאִיעַסּוֹקֵי בֵּיהּ לְנַפְשֵׁיהּ – וליטול את חלקו, והיינו את מעות ההלואה, לעסוק בהם לצורך עצמו בלבד, והטעם שאינו רשאי לעשות כן, דְּלָאו אַדַּעְתָּא דְּעָבֵיד בֵּיהּ הָכֵי יַהֲבֵיהּ נִיהֲלֵיהּ – שהרי לא לשם כך נתן לו בעל המעות את המעות, אלא נתנם לו על דעת כן שמחצית מהרווחים יהיו שלו, הִילְכָּךְ – ולכן, אִי אַתְנִי לֵיהּ הָדֵין תְּנָאָה – אם התנה תנאי זה אפילו בִּפְנֵי כָּל בֵּית דִּין שֶׁבָּעוֹלָם, לֹא מְהַנְיָא לֵיהּ הָדֵין תְּנָאָה וְלֹא כְּלוּם – אין תנאי זה מועיל לו כלום. וְעוֹד, אִי אָמַרְתְּ דִּמְהַנֵּי תְּנָאָה בְּהַהִיא פַּלְגָּא דִּבְתוֹרַת מִלְוֶה – אם תאמר שמועיל תנאי זה לאותו מחצה שבתורת מלוה, וְאַף עַל גַב דְּלָאו אַדַּעְתָּא דְּהָכִי יַהֲבֵיהּ נִיהֲלֵיהּ – ואף שלא נתן לו את המעות על דעת כן שיחלוק בהם, מְהַנֵּי נַמֵּי בְּאִידָךְ פַּלְגָּא דִּבְתוֹרַת פִּקָּדוֹן – הרי יכול התנאי להועיל גם לגבי אותו מחצה שניתן לו כפקדון, וּמַשְׁוֵי לֵיהּ לְכוּלֵּיהּ גַּבֵּיהּ כִּי מִלְוֶה – ולהחשיב בכך את כל המעות כהלואה, ואף את המחצה שניתן לו כפקדון [לכאורה כוונתו כיון שהמקבל מחבירו פקדון של מעות רשאי להשתמש בהם כהלוואה], וְשָׁקֵיל לֵיהּ לְרַוְוחָא לְחוּדֵיהּ – ונוטל המקבל את כל הרווחים לבדו, וְאַף עַל גַב דְּלָאו אַדַּעְתָּא דְּהָכִי יַהֲבֵיהּ נִיהֲלֵיהּ – ואף שלא על דעת כן נתן לו בעל המעות את מעותיו, וְאִם כֵּן, מַאי אַהֲנֵי לָן הָא דְּעָבְדוּ רַבָּנָן – מה הועיל לנו מה שאמרו חכמים, שכל עִיסְקָא נחשבת כפַּלְגָּא מִלְוֶה וּפַלְגָּא פִּקָּדוֹן [-מחציתה מלוה ומחציתה פקדון], הוֹאִיל וּמִילְּתָא תַּלְיָא בֵּיהּ בְּלֹוֶה – כיון שהדבר תלוי ברצונו של הלוה, וְאִי בָּעֵי לְאַתְנוּיֵי עֲלָהּ וּלְבַטּוּלָהּ – ואם רצונו להתנות על כך בפני שלשה ולבטל את הדבר, מָצִי מְבַטֵּל לָהּ – יכול הוא לבטלו, אֶלָּא הַאי מֵימְרָא וַדַּאי מֵימְרָא פְּרִיכָא הִיא – ודאי שהלכה זו שנאמר בשם רבותינו היא הלכה מופרכת, וְלָאו דִּסְמָכָא הוּא – ואין לסמוך עליה.
