לאחר שביאר הרי"ף את שיטתו, שמקבל העיסקא אינו יכול לחלקה שלא מדעת הנותן, דוחה הרי"ף את הראיה שהביאו אותם הסוברים שיכול הוא לעשות כן: וְהָא – ומה שמצאנו בגמרא לגבי המעשה דְּאִיסּוּר וְרַב סַפְרָא, שהיו שותפים, דְּאָזַל רַב סַפְרָא וּפָלַג בְּלֹא דַּעְתָּא דְּאִיסּוּר – שהלך רב ספרא וחילק את השותפות שלא מדעתו של איסור, ומבואר בגמרא שאם היה עושה כן בפני בית דין היתה חלוקתו מועילה, וְהַנְהוּ תְּרֵי כּוּתָאֵי נַמֵּי – וכן המעשה המובא בגמרא לעיל (פרק חמישי) לגבי אותם שני גויים, דְּעָבְדֵי עִיסְקָא בַּהֲדֵי הֲדָדֵי – שעשו עיסקא יחד, וחלק אחד מהם שלא מדעת חבירו, ובאו לדין לפני רב פפא, דְּשָׁמְעַתְּ מִינַּיְיהוּ – שיש ללמוד ממעשים אלו דְּאִית לֵיהּ לְשׁוּתָּף לְמִיפְלַג קַמֵּי תְּלָתָא בְּלֹא דַּעְתָּא דְשׁוּתָּפֵיהּ – שיכול אחד השותפים לחלוק את השותפות בפני שלשה בני אדם שלא מדעת השותף השני, אין זו ראיה לנידוננו, כיון שבאותם מעשים לָאו כְּדַהֲוֵי מָמוֹנָא דְחַבְרֵיהּ הוּא – לא היה זה ממון של חבירו לבדו, אֶלָּא כְּדַהֲוֵי מָמוֹנָא לְתַרְוַיְיהוּ – אלא היה זה ממון השייך לשניהם בשותפות, ובממון זה הוּא דְּמָצֵי שׁוּתָּף לְמֶעְבַּד הָכֵי – יכול אחד השותפים לעשות כן, דְּכִי שָׁקֵיל – כיון שכאשר הוא נוטל מחצית מהממון, מָמוֹנֵיהּ הוּא דְּקָא שָׁקֵיל – נוטל הוא את ממון עצמו [ורק כדי לברר שנעשתה החלוקה כהוגן יש צורך לעשותה בפני שלשה]. וּמִגּוּפֵיהּ דְּעוּבְדָא שָׁמְעַתְּ – ומגוף המעשה יש לך ללמוד דְּהַאי עִיסְקָא דְּעָבְדוּ אִיסּוּר וְרַב סַפְרָא בַּהֲדֵי הֲדָדֵי – שאותה עיסקא שעשו איסור ורב ספרא יחד, דְּמָמוֹנָא דְּתַרְוַיְיהוּ הֲוָה – היתה מממון השייך לשניהם [ולא כמו ה'עיסקא' האמורה בסוגייתנו, שכל הממון שייך לאחד, והוא נותן את כולו לשני על מנת לחלוק ברווחים], דְּקָאָמַר לֵיהּ – שהרי טען רַב סַפְרָא לְרָבָא שהיה דיין באותו דין, ורצה להביא ראיה מדיני השבת אבידה שיש צורך להתנות בפני בית דין, וטען לו רב ספרא מִי דָמֵי – וכי הנידונים דומים, והרי הָתָם – שם, לגבי השבת אבידה, שעושה תנאי שישלם לו בעל האבידה את הפסד עבודתו, אֲפוֹקֵי מָמוֹנָא מִמַּר וּמִיתַּן לֵיהּ לְמַר – הוא בא להוציא ממון מבעל האבידה וליתנו למוצא, ולכן צריך להתנות בפני בית דין, הָכָא – אך כאן, לגבי חלוקת ממון השותפות, אֲנָא דִּידִי שָׁקְלִי – אני נוטל את החלק שלי בשותפות, גִּלּוּיֵי מִילְּתָא הִיא – אין זה אלא בירור למי שייך כל חלק, וּבִתְרֵי סַגִּיא – ודי בשנים, ואין צורך בשלשה וְכוּ', אַלְמָא – ומכל מקום מוכח מדבריו של רב ספרא, דרַב סַפְרָא [מָמוֹנָא] דִּידֵיהּ שָׁקַל – נטל את חלק הממון שהיה שייך לו, וְלָאו מָמוֹנָא דְּאִיסּוּר שָׁקַל – ולא נטל ממון שהיה שייך לאיסור, הִילְכָּךְ לֵיכָּא לְמִיגְמַר מֵהַאי מַעֲשֶׂה – לכן אין ללמוד מאותו מעשה דְּאִיסּוּר וְרַב סַפְרָא, אֶלָּא לְמַאן דְּבָעֵי לְמִשְׁקַל מָמוֹנָא דְּנַפְשֵׁיהּ – אלא למי שבא ליטול את חלק הממון שלו מן השותפות, אֲבָל לְמַאן דְּבָעֵי לְמִשְׁקַל מָמוֹנָא דְחַבְרֵיהּ – אך למי שבא ליטול את ממון חבירו ולהתעסק בו לצורך עצמו בלבד, כמו בעיסקא שבסוגייתנו, לֹא – אין ללמוד ממעשה זה. וּמֵהָא שְׁמַעְתָּא דְרָבָא – ומדבריו אלו של רבא בסוגייתנו, שאמר שהכינוי 'עיסקא' הוא כיון שיש רשות למקבל רק לעסוק במעות כדי להרויח בהם, ולא להוציאם בהוצאות עצמו כמו שתיית שיכר וכדומה, שַׁמְעִינָן דְּלֵית לֵיהּ לְמֶיעְבַּד הָכִי – יש ללמוד שאין לו רשות לחלוק בממון שלא מדעת חבירו בעל המעות, וְכֵן הִלְכְתָא – וכך היא ההלכה.
אָמַר רָבָא, חַד עִיסְקָא וּתְרֵי שְׁטָרֵי – אם היתה עיסקא אחת בין נותן המעות למקבל המעות, וכתבו עליה שני שטרות, פְּסֵידָא דְּמַלְוֶה – הרי זה הפסד של המלוה. תְּרֵי עִיסְקֵי וְחַד שְׁטָרָא – ואם היו שתי עיסקאות ושטר אחד, פְּסֵידָא דְּלֹוֶה – הרי זה הפסד של הלוה. ומבאר הרי"ף את הדברים, כְּגוֹן דְּיָהַב לֵיהּ מַלְוֶה לְלֹוֶה מֵאָה יְרִיעָן בְּמָאתַן דִּינָרִין – נתן בעל הסחורה למתעסק בה מאה יריעות כדי שימכרם במאתים דינרים ויחלקו ברווחים, וְכָתַב לֵיהּ שני שטרות, חַד שְׁטָרָא בְּמֵאָה דִּינָרִין – שטר אחד על מאה דינרים, וְחַד שְׁטָרָא בְּמֵאָה דִּינָרִין – ושטר נוסף על מאה דינרים, וְזָבַן לְחַמְשִׁין יְרִיעָן מִינַּיְיהוּ בְּמֵאָה וּתְלָתִין דִּינָרִין – ומכר המתעסק חמישים יריעות במאה ושלשים דינרים, ונמצא שהרויח שלשים דינרים, וְזָבַן לְחַמְשִׁין מִינַּיְיהוּ בְּשִׁבְעִין דִּינָרִין – ומכר חמישים יריעות נוספות בשבעים דינרים, ונמצא שהפסיד שלשים דינרים, אִי כָּתַב לְהוּ בְּחַד שְׁטָרָא – ואם היה כותב את כל מאה היריעות בשטר אחד, היו כל היריעות נחשבות כעיסקא אחת, והֲווּ אָתוּ הַנֵּי תְּלָתִין דִּרְוָוחָא מְמַלּוּ לְהָנָךְ תְּלָתִין דִּפְסֵידָא – והיו השלשים דינרים של הרווח 'ממלאים' את ההפסד של שלשים הדינרים האחרים, ונחשב שמכר את מאה היריעות במאתים דינרים, ואף שאין בעסק זה רווח, אך גם לא הפסיד המלוה כלום. וְהַשְׁתָּא דְּכָתְבֵי לְהוּ בִּתְרֵי שִׁטְרֵי – אך עתה שכתב המלוה את העיסקא בשני שטרות, כֵּיוָן דְּמִדִּינָא שָׁקִיל מַלְוֶה תִּילְתָּא בַּאֲגַר – מאחר ולפי דיני העיסקא נוטל המלוה שליש מהרווחים [ולא חצי, כיון שצריך הוא לשלם מחלקו ללוה כשכר על כך שעסק בממונו, שאם לא כן, נמצא שהלוה עסק בממונו של המלוה ללא תמורה, והרי זו ריבית], וְדָרֵי בְּהֶפְסֵד פַּלְגָּא – ואילו מההפסדים הוא מפסיד מחצית, אִישְׁתְּכַח דְּקָא פָּסֵיד מַלְוֶה מִקַּרְנָא דִּילֵיהּ חֲמִשָּׁה דִּינָרִין – נמצא שהמלוה מפסיד מהקרן שלו חמשה דינרים, דְּקָא שָׁקֵיל עֲשָׂרָה מֵהָנָךְ תְּלָתִין דְּאָגַר – שהרי מהרווח של שלשים הדינרים נוטל המלוה שליש, והיינו עשרה דינרים, וְדָרֵי חֲמֵיסַר דִּינָרִין מֵהָנָךְ תְּלָתִין דִּפְסֵידָא – ומהשלשים של ההפסד הוא מפסיד מחצית, והיינו חמשה עשר דינרים, הרי שבסך הכל הוא מפסיד חמשה דינרים, וְהַיְינוּ פְּסֵידָא דְמַלְוֶה – וזהו ההפסד של המלוה מכך שכתב על עיסקא אחת שני שטרות.
ואם עשו תְּרֵי עִיסְקֵי וְחַד שְׁטָרָא – שתי עיסקאות וכתבו על שתיהן שטר אחד, פְּסֵידָא דְּלֹוֶה – הלוה מפסיד מכך, כיון שבאופן שהובא לעיל, שעל עיסקא אחת הרויח שלשים ועל עיסקא שניה הפסיד שלשים, דְּאָתֵי תְּלָתִין דְּאָגַר – שבאים אותם שלשים של הרווח שבעיסקא האחת, ומְמַלּוּ לְהָנָךְ תְּלָתִין דִּפְסֵידָא – ומשלימים את השלשים של ההפסד שבעיסקא השניה, וְשָׁקֵיל מַלְוֶה קַרְנָא דִּילֵיהּ – ונוטל המלוה את הקרן של העיסקא, שהם מאתים, וְלֹא שָׁקֵיל לֹוֶה כְּלוּם – ואילו הלוה אינו נוטל כלום, שהרי מבין שתי העיסקאות יחד לא היה רווח כלל, דְּאִילּוּ אִיכְתִּיבוּ בִּתְרֵי שִׁטְרֵי – ואילו היו כותבים את שתי העיסקאות בשתי שטרות, הֲוָה לֹוֶה שָׁקֵיל חֲמִשָּׁה דִּינְרֵי רַוְוחָא – היה הלוה נוטל חמשה דינרים של רווח, שהרי בעיסקא אחת הרויח שלשים ונוטל מהם שני שליש והיינו עשרים, ובעיסקא שניה הפסיד שלשים וחלקו בהפסד הוא מחצית, והיינו חמשה עשר, והיה נשאר לו רווח של חמשה דינרים, וְהַיְינוּ פְּסֵידָא דְּלֹוֶה – וזהו ההפסד של הלוה באופן שנכתבו שני שטרות, דְּהַשְׁתָּא לֹא שָׁקֵיל מִידִי – שעתה, באופן זה, ששתי העסקאות מחושבות יחד, אינו נוטל כלום.
