משנה
הַמְקַבֵּל שָׂדֶה מֵחֲבֵירוֹ באריסות, שבעל הבית מקבל חלק מהתבואה כפי שצמחה באותה שנה, וְלֹא עָשְׂתָה השדה תבואה כראוי, אִם יֶשׁ בָּהּ כמות של תבואה שיש בה כְּדֵי לְהַעֲמִיד כְּרִי – ערימת תבואה [ובגמרא יבואר שיעורה], חַיָּב לִיטָּפֵל בָּהּ. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, וְכִי מַה קִּצְבָּה בַּכְּרִי – וכי שייך לתת שיעור של 'כרי' לכל שדה, והרי יש שדה גדולה שאין כדאי לטרוח בה בשביל כרי, אֶלָּא השיעור הוא אִם יֶשׁ בָּהּ כְּדֵי נְפִילָה – אם הצמיחה השדה תבואה לכל הפחות באותו שיעור של מה שזרע בה, חייב לטרוח בה.
גמרא
תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, הַמְקַבֵּל שָׂדֶה מֵחֲבֵירוֹ באריסות, וְלֹא עָשְׂתָה תבואה כראוי, אִם יֵשׁ בָּהּ כְּדֵי לְהַעֲמִיד כְּרִי, חַיָּב לִיטָּפֵל בָּהּ, והטעם בזה הוא לפי שֶׁכָּךְ כּוֹתֵב לוֹ האריס לבעל השדה, אֲנָא אֵיקוּם וְאָנִיר וְאֶזְרַע – אני אקום ואחרוש ואזרע, וְאֶחְצֹד וַאֲעַמַּר וֶאֱידוּשׁ – ואקצור ואעשה מהתבואה עומרים ואדוש את התבואה להפרידה מהפסולת שבה, וְאֶידְרֵי – ואזרה את התבואה לרוח, כדי להפריד את גרעיני החטה מהמוץ המעורב בה אחר הדישה, וְאֵיקוּם כַּרְיָא קֳדָמָךְ – ואעמיד את הכרי של התבואה לפניך, וְתֵיתֵי אַתְּ וְתִטֹּל פַּלְגָּא – ותבוא אתה ותיטול מחצית מהכרי, וַאֲנָא בְּעַמְלַאי וּבְנַפְקוּת יָדַי – ואני, בתמורה לעמלי ולהוצאותיי, אטול פַּלְגָּא, הרי מבואר בשטר האריסות שעל האריס לטרוח גם אם התבואה תהיה בשיעור כרי אחד.
שנינו במשנה, 'אִם יֵשׁ בָּהּ כְּדֵי לְהַעֲמִיד כְּרִי, חַיָּב'. מבררת הגמרא, וְכַמָּה הוא השיעור של 'כְּדֵי לְהַעֲמִיד כְּרִי'. ומבארת, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא, כְּדֵי שֶׁתַּעֲמֹד בּוֹ הָרַחַת – שיוכל לתחוב בתוך הכרי את הכלי שמרימים בו את התבואה לזרותה ברוח, והוא כלי גדול העשוי כמזלג, וערימת התבואה תחזיק בתוכה את הרחת, שלא תיפול, וכְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה כּוֹנֵס שֶׁלָּהּ – החלק של השיניים שברחת, הכונס את התבואה בשעה שמרימים אותה, רוֹאֶה את פְּנֵי הַחַמָּה בשעה שהרחת תחובה באותו הכרי. מביאה הגמרא מחלוקת מהו השיעור של כרי כזה, אִיתְּמַר – נאמרה מחלוקת זו בבית המדרש, לֵוִי אָמַר, זהו כשיעור שָׁלֹשׁ סְאִין. דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי אָמְרִי – בבית מדרשו של רבי ינאי אמרו, זהו שיעור סָאתַיִם. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, סָאתַיִם אלו שֶׁאָמְרוּ חכמים שעל האריס לטרוח בהם, היינו שהצמיחה השדה סאתים חוּץ מִן הַהוֹצָאָה שהוציא האריס בזריעת השדה, ונמצא שיש רווח בשדה של סאתים.
משנה
הַמְקַבֵּל שָׂדֶה מֵחֲבֵרוֹ בחכירות של כמות מסוימת של תבואה לשנה, וַאֲכָלָהּ חָגָב, אוֹ נִשְׁדְּפָה – הוכתה התבואה ברוח ונשרו ממנה גרעיני התבואה, אִם מַכַּת מְדִינָה הִיא [ובגמרא יבואר מה היא מכת מדינה], מְנַכֶּה לוֹ מִן חֲכִירוֹ – מפחית החוכר את כמות התבואה שהתחייב לתת לבעל הקרקע. וְאִם אֵין מַכַּת מְדִינָה הִיא, ורק שדה זו הוכתה, אֵינוֹ מְנַכֶּה לוֹ מִן חֲכִירוֹ, אלא נותן לו את כל הכמות שהתחייב עליה, כיון שיכול בעל הקרקע לטעון שמזלו הרע של החוכר גרם לכך, ואין בעל הקרקע צריך להפסיד. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם קִבְּלָה מִמֶּנּוּ בְּמָעוֹת – אם התחייב החוכר לתת מעות לבעל הקרקע, ולא תבואה, בֵּין כָּךְ ובֵין כָּךְ – בין אם זו מכת מדינה ובין אם רק שדהו התקלקלה, אֵינוֹ מְנַכֶּה לוֹ מִן חֲכִירוֹ, כיון שאף אם זו מכת מדינה, הרי זו גזירה שנגזרה על התבואה, ובנזקי התבואה עליהם להתחלק, אבל על הממון לא נגזרה גזירה, ואין בעל הקרקע צריך להפסיד מעותיו.
גמרא
שנינו במשנה, שאם ניזוקה התבואה מחמת מכת מדינה, מנכה החוכר לבעל השדה מחיכורו. מבררת הגמרא, הֵיכִי דָּמֵי – באיזה אופן נחשב הנזק כמַכַּת מְדִינָה. אָמַר רַב יְהוּדָה, כְּגוֹן דְּאִשְׁתַּדּוּף רוּבָּא דְבָאגָא – כגון שרוב השדות שבאותה בקעה התקלקלו. עוּלָא אָמַר, כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁתַּדְּפוּ אַרְבַּע שָׂדוֹת מֵאַרְבַּע רוּחוֹתֶיהָ של השדה. וְסוּגְיָין – משמעות סוגיית הגמרא כְּרַב יְהוּדָה.
מביאה הגמרא נידונים נוספים בענין זה: אָמַר לֵיהּ – אמר בעל השדה לחוכר, זְרָעָהּ חִטֵּי – זרע את השדה בחטים, וְאָזַל זְרָעָהּ שְׂעָרֵי – והלך החוכר וזרע בה שעורים, וְאִשְׁתַּדּוּף רוּבָּא דְבָאגָא – והתקלקלו רוב השדות שבאותה בקעה, וְאִשְׁתַּדּוּף נַמִּי הָנָךְ שְׂעָרֵי – והתקלקלה גם כן השדה של השעורים, יש להסתפק, מָצִי אָמַר לֵיהּ – האם יכול החוכר לומר לבעל השדה, אִי זְרַעְתִּהָּ חִטֵּי נַמִּי הֲוָה מִשְׁתַּדְּפָה – גם אם הייתי זורע בה חטים, כרצונך, היתה התבואה מתקלקלת, ונמצא שלא הפסדת בשינוי שעשיתי, אוֹ דִּילְמָא אָמַר לֵיהּ – או שמא יכול בעל השדה לומר לו, אִי זְרַעְתָּהּ חִטֵּי – אם היית זורע בשדה חטים, כדברי, הֲוָה מִקַּיָּם בִּי – היה מתקיים בי הפסוק (איוב כב כח) 'וְתִגְזַר אוֹמֶר וְיָקָם לָךְ', כלומר, היתה מתקיימת תפילתי, וכיון שאני ביקשתי על חטים ולא על שעורים, מחמת כן התקלקלה השדה. פושטת הגמרא את הספק, מִסְתַּבְּרָא דְּאָמַר לֵיהּ – מסתבר שיכול בעל השדה לומר לו, אִי זְרַעְתָּהּ חִטֵּי הֲוָה מִקַּיָּם בִּי 'וְתִגְזַר אוֹמֶר וְיָקָם לָךְ', ומפסיד החוכר בכך ששינה מציוויו של בעל השדה.
מביאה הגמרא ספק נוסף: אם נִשְׁתַּדְּפוּ כָּל שְׂדוֹתָיו שֶׁל מַחְכִּיר, ואף אותם הנמצאים בבקעה אחרת, וְלֹא אִישְׁתַּדּוּף רוּבָּא דְבָאגָא – ורוב השדות שבאותה בקעה לא התקלקלו, מַאי מה הדין, האם כֵּיוָן שֶׁלֹּא אִישְׁתַּדּוּף רוּבָּא דְבָאגָא, אין זו מכת מדינה, ולֹא מְנַכֵּי לֵיהּ – אין החוכר מנכה לו, אוֹ דִּילְמָא – או שמא נאמר, כֵּיוָן דְּאִשְׁתַּדּוּף כּוּלְּהוּ אַרְעָתֵיהּ – כיון שהתקלקלו כל שדותיו של המחכיר, אָמַר לֵיהּ – יכול החוכר לומר לו, מִשּׁוּם לֵיתָךְ דִּידָךְ הוּא – הרי זו ראיה שמזלך גרם לקלקול השדה, שהרי כל שדותיך התקלקלו. פושטת הגמרא, מִסְתַּבְּרָא דְאָמַר לֵיהּ – מסתבר שיכול המחכיר לומר לחוכר, אִי מִשּׁוּם לֵיתַאי הוּא – אם משום מזלי אירע כן, הֲוָה מִשְׁתַּיֵּר לִי פּוּרְתָּא – היה נשאר לי מעט, כְּדִכְתִיב (ירמיה מב ב) 'כִּי נִשְׁאַרְנוּ מְעַט מֵהַרְבֵּה', וכיון שהשתדפו כל שדותי, ודאי זו השדה שנשארה לי מעט מהרבה, ואמנם גם היא השתדפה, אך כיון שאיני מפסיד בכך, הרי זה נחשב שנשאר לי מעט.
ספק נוסף: אם נִשְׁתַּדְּפוּ כָּל שְׂדוֹתָיו שֶׁל חוֹכֵר, אף אותם שאינם בבקעה זו, וְאִישְׁתַּדּוּף רוּבָּא דְבָאגָא – ואף רוב השדות שבאותה בקעה התקלקלו, מַאי – מה הדין, וצדדי הספק כך הם, כֵּיוָן דְאִישְׁתַּדּוּף רוּבָּא דְבָאגָא – האם כיון שהתקלקלו רוב השדות שבאותה בקעה, מְנַכֵּי לֵיהּ – מנכה הוא למחכיר מחכירותו, וכמו שהתבאר לעיל שזו נחשבת מכת מדינה, אוֹ דִּילְמָא – או שמא נאמר, כֵּיוָן דְאִישְׁתַּדּוּף כּוּלְּהוּ אַרְעָתֵיהּ – כיון שהתקלקלו כל השדות של החוכר, אָמַר לֵיהּ – יכול בעל השדה לומר לו, מִשּׁוּם לֵיתָךְ דִּידָךְ הוּא – מזלך הוא שגרם לכך, שהרי אפילו שדות שיש לך מחוץ לבקעה זו גם כן התקלקלו. ופושטת הגמרא את הספק, מִסְתַּבְּרָא דְאָמַר לֵיהּ – מסתבר שיכול בעל השדה לומר לו, מִשּׁוּם לֵיתָךְ הוּא – מזלך הוא שגרם לכך. תמהה הגמרא, וְאַמַּאי – מדוע כך הוא הדין, והרי הָכָא נַמִּי נֵימָא לֵיהּ – אף כאן יאמר החוכר לבעל השדה, אִי מִשּׁוּם לֵיתַאי הוּא – אם משום מזלי אירע כן, הֲוָה מִשְׁתַּיֵּר לִי פּוּרְתָּא – היה נשאר לי מעט, כְּדִכְתִיב (ירמיה מב ב) 'כִּי נִשְׁאַרְנוּ מְעַט מֵהַרְבֵּה'. מתרצת הגמרא, כאן אינו יכול לומר כן, מִשּׁוּם דְאָמַר לֵיהּ מַחְכִּיר, אִי הֲוָה חָזֵית לְאִשְׁתַּיּוֹרֵי לָךְ – אם היית ראוי שישתייר לך מעט, הֲוָה מִשְׁתַּיֵּר מִן דְּנַפְשָׁךְ: – היתה נשארת לך תבואה בקרקעות השייכות לך, וכיון שכל קרקעותיך התקלקלו, הרי זו ראיה שמזלך הוא הגורם לכך.
