ח וְאֶתְמ֗וּל עַמִּי֙ לְאוֹיֵ֣ב יְקוֹמֵ֔ם מִמּ֣וּל שַׂלְמָ֔ה אֶ֖דֶר תַּפְשִׁט֑וּן מֵעֹֽבְרִ֣ים בֶּ֔טַח שׁוּבֵ֖י מִלְחָמָֽה׃ ט נְשֵׁ֤י עַמִּי֙ תְּגָ֣רְשׁ֔וּן מִבֵּ֖ית תַּֽעֲנֻגֶ֑יהָ מֵעַל֙ עֹֽלָלֶ֔יהָ תִּקְח֥וּ הֲדָרִ֖י לְעוֹלָֽם׃ י ק֣וּמוּ וּלְכ֔וּ כִּ֥י לֹא־זֹ֖את הַמְּנוּחָ֑ה בַּֽעֲב֥וּר טָֽמְאָ֛ה תְּחַבֵּ֖ל וְחֶ֥בֶל נִמְרָֽץ׃
֍ ֍ ֍
(ח) וכיון שדברי ה' מיטיבים עם ההולך בישרות, וְאֶתְמוּל עַמִּי לְאוֹיֵב יְקוֹמֵם – איך יתכן שאותם דברים עצמם יקומו מול עמי כאילו הם מחשיבים את עמי כצר ואויב נגדם [ותיבת 'אתמול' מורכבת משתי מילים, וכאילו נאמר 'את עמי' ו'מול עמי'], ומשיב על שאלתו, הסיבה לכך היא כיון שמִמּוּל – דברי יעמדו ויתקוממו כנגד ולמול מעשיכם הרעים, אשר שַׂלְמָה אֶדֶר תַּפְשִׁטוּן מֵעֹבְרִים בֶּטַח – אתם מפשיטים את השמלה והאדרת מהעוברים בדרכם בבטחון, שׁוּבֵי מִלְחָמָה – עד שהם נדמים כשבויי מלחמה, ההולכים בדרכם ללא בגדים ראויים.
(ט) ואת נְשֵׁי עַמִּי תְּגָרְשׁוּן מִבֵּית תַּעֲנֻגֶיהָ, כי היו לוקחים את הנשים כמשכון על חובותיהם, ומטמאים אותן, וכתוצאה מכך נהיה ספק ממזרות על בניהם, ומֵעַל עֹלָלֶיהָ של אותה אשה, תִּקְחוּ הֲדָרִי – סילקתם את הדר ה' וזיו שכינתו, כי אין שכינה שורה אלא על משפחות מיוחסות שבישראל, וכי אניח לכם שתעשו כן לְעוֹלָם, ולא תענשו על כך.
(י) קוּמוּ וּלְכוּ מן הארץ, כִּי לֹא זֹאת הַמְּנוּחָה – ישיבתכם בארץ עם מעשים רעים שכאלו אינה נחשבת כ'מנוחה', ומפרש את האמור בפסוק הקודם, בַּעֲבוּר טָמְאָה תְּחַבֵּל – נטלתם את הנשים מבית בעליהם כמשכון על החובות, כדי לטמאם בזנות, וְחֶבֶל נִמְרָץ – והתנו כן בפירוש, שעל דעת כן ניתנת האשה כמשכון, וזו תשובה לטענתכם על הנביא, מדוע הוא מתנבא על ייעודים רעים העתידים לבוא, ומוכיח אותם על שהתמידו ברעתם אף בדברים שהם נגד הנימוס האנושי, ולכן מוכרחים הם להשתלח מן הארץ הקדושה.
