אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, לֹא שָׁנוּ במשנתנו דין זה, שֶׁאם אכלה חגב והיתה זו מכת מדינה מְּנַכֶּה לוֹ החוכר למחכיר, אֶלָּא באופן שֶׁזְּרָעָהּ, וְצָמְחָה, וַאֲכָלָהּ חָגָב. אֲבָל אם לֹא זְרָעָהּ כְּלָל, אין החוכר יכול לטעון לו שאף אם היה זורע היה החגב אוכל הכל, כפי שאכל את רוב השדות שבאותה בקעה, אלא חַיָּב לשלם לו את חלקו, והטעם לכך, כיון דְאָמַר לֵיהּ המחכיר לחוכר, אִי זְרַעְתָּהּ – אם היית זורע את השדה, הֲוָה מְקַיֵּם בֵּי – היה מתקיים בי הפסוק (תהילים לז יט) 'לֹא יֵבוֹשׁוּ בְּעֵת רָעָה וּבִימֵי רְעָבוֹן יִשְׂבָּעוּ', ולא היתה תבואתי אובדת.
אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ, לֹא שָׁנוּ במשנתנו דין זה, שאם אכלה חגב והיתה זו מכת מדינה מנכה לו, אֶלָּא באופן שֶׁזְּרָעָהּ, וְצָמְחָה, וַאֲכָלָהּ חָגָב. אֲבָל אם זְרָעָהּ וְלֹא צָמְחָה כלל, מָצִי אָמַר לֵיהּ – יכול בעל השדה לטעון ולומר לחוכר, כָּל הֵיכִי זָרַע לָהּ וְאָזֵיל – היה לך לחזור ולזורעה פעמים נוספות, שמא עדיין לא הגיע זמן הזריעה הראויה. מבררת הגמרא, וְעַד אֵימַת – עד מתי מוטל על החוכר לנסות ולזרוע שוב ושוב. ומבארת, אָמַר רַב פָּפָּא, עַד דְּאָתוּ אֲרִיסֵי מִדַּבְרָא – עד הזמן שבו כאשר מגיעים האריסים מהשדות בערב, וְקָיְימָא כִּימָה אֲרֵישַׁיְיהוּ – וקבוצת הכוכבים ששמם 'כימה' [והם חלק ממזל טלה] נמצא מעל ראשם, והיינו בחודש אדר [והיינו בבבל, ואילו במקומות אחרים זמן הזריעה הוא כפי שמתאים לאותו מקום].
שנינו במשנה, 'רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם קִבְּלָהּ מִמֶּנּוּ בְּמָעוֹת, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ אֵינוֹ מְנַכֶּה לוֹ מִן חִכּוּרוֹ'. מביאה הגמרא מעשה בענין זה: הַהוּא גַבְרָא דְקַבִּיל אַרְעָא בְּזוּזֵי – מעשה באדם שחכר קרקע מחבירו על דעת לשלם לו סכום ממון מסוים לכל שנה, לְמֶעְבַּד בָּהּ תּוּמֵי – וחכרה על דעת כן שיזרע בה שומים, אַגּוּדָּא דִּנְהַר מַלְכָּא סַבָּא – והיתה השדה על שפת הנהר ששמו 'מלכא סבא', אִסְתְּכַּר – נסתמה הליכתו של נְהַר מַלְכָּא סַבָּא, ומחמת כן לא צמחו השומים כראוי. אָתָא לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא – באו לדין לפני רבא, אָמַר לֵיהּ רבא לחוכר, זִיל נַכִּי לֵיהּ – לך ותנכה לו מדמי החכירות את ההפסד שאירע באותה שנה. אָמְרוּ לֵיהּ רַבָּנָן – אמרו בני הישיבה לְרָבָא, מדוע פסקת כן, וְהָא תְּנָן – והרי שנינו במשנתנו, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם קִבְּלָהּ מִמֶּנּוּ בְּמָעוֹת, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ אֵינוֹ מְנַכֶּה לוֹ מִן חִכּוּרוֹ, וכיון שכאן קיבל את הקרקע תמורת מעות, מדוע מפסיד המחכיר. אָמַר לְהוּ – השיב להם רבא, לֵית דְּחָשׁ לָהּ לִדְרַבִּי יְהוּדָה – אין מי שחושש להלכה לדברי רבי יהודה, ואין הלכה כמותו.
משנה
הַמְקַבֵּל שָׂדֶה מֵחֲבֵרוֹ בחכירות, בַּעֲשֶׂרֶת כּוֹרִין חִטִּין לשנה, ולָקְתָה – הצמיחה תבואה גרועה, נוֹתֵן לוֹ את אותם עשרה כורים מִתּוֹכָהּ – מתוך תבואת השדה, אף שהיא גרועה. ואם הָיוּ חִטֶיהָ יָפוֹת, לֹא יֹאמַר לוֹ החוכר למחכיר הֲרֵינִי לוֹקֵחַ לָךְ מִן הַשּׁוּק חיטים פחות יפות ונותן לך מהם עשרה כור, אֶלָּא נוֹתֵן לוֹ את אותה כמות מִתּוֹכָהּ – מתוך השדה, שהצמיחה חיטים יפות.
גמרא
הַהוּא גַבְרָא דְקַבִּיל אַרְעָא לְאַסְפַּסְתָּא – מעשה בחוכר שנטל שדה על דעת לזרוע בה אספסת, והוא מאכל בהמה הנזרע ונקצר כל שלשים יום, [בִּכּוּרֵי דִשְׂעָרֵי] – ובתמורה לכך התחייב לתת לבעל השדה כור של שעורים, עָבְדָא אַסְפַּסְתָּא – עשתה השדה אספסת פעם אחת, ולאחר מכן לא חזר וזרע בה אספסת, וַחֲרָשָׁהּ וּזְרָעָהּ שְׂעוֹרֵי – אלא חרש את השדה וזרע בה שעורים, לָקְיָאן הַנְהוּ שְׂעָרֵי – לקו אותם שעורים ולא צמחו כראוי. שָׁלְחָהּ – שלח שאלה זו רַב חֲבִיבָא, מִסּוּרָא דִּפְרָת, לְרָבִינָא, כְּהַאי גַוְונָא מַאי – מה הדין באופן זה, כִּי 'לָקְתָה נוֹתֵן לוֹ מִתּוֹכָהּ' דָּמֵי – האם אופן זה דומה לדין האמור במשנתנו, שאם לקתה התבואה נותן החוכר למחכיר מאותה תבואה לקויה, ואף כאן יתן החוכר למחכיר מאותם שעורים לקויות, אוֹ לֹא. אָמַר לֵיהּ רבינא, מִי דָּמֵי – וכי הנידונים דומים זה לזה, והרי הָתָם – שם, באופן המבואר במשנתנו, לֹא עָבְדָא אַרְעָא שְׁלִיחוּתָהּ – לא עשתה הארץ את 'שליחותה', כלומר, לא הצמיחה שעורים כראוי כלל, ומחמת כן מפסיד אף המחכיר את חלקו. אך הָכָא – כאן, במקרה זה, עָבְדָא אַרְעָא שְׁלִיחוּתָהּ – הרי עשתה הארץ את שליחותה, והצמיחה אספסת כראוי, ואם היה ממשיך וזורע בה שוב אספסת לא היה מפסיד, ולא היה לו לזרוע כלל שעורים. ואף שהתנה עמו המחכיר שיתן לו שעורים, היינו שיקנה שעורים בשוק ויתן לו.
מעשה נוסף בענין דומה: הַהוּא גַּבְרָא דְקַבִּיל פַּרְדֵּיסָא מֵחַבְרֵיהּ – מעשה באדם שחכר מחבירו כרם של ענבים, בַּעֲשָׂרָה דָּנִי חַמְרָא – והתחייב לתת לבעל הכרם עשר חביות של יין. תַּקִּיף הַהוּא חַמְרָא – החמיץ אותו יין שנעשה מענבי הכרם. סָבַר רַב כַּהֲנָא לְמֵימַר – היה רב כהנא סבור לומר, הַיְינוּ מַתְנִיתִין – זהו האופן המוזכר במשנתנו, שאם לָקְתָה נוֹתֵן לוֹ מִתּוֹכָהּ, ואף כאן יתן לו מאותו יין שהחמיץ. אָמַר לֵיהּ רַב אַשִּׁי לְרַב כַּהֲנָא, מִי דָּמֵי – וכי הנידונים דומים זה לזה, הָתָם – שם, במשנתנו, לֹא עָבְדָא אַרְעָא שְׁלִיחוּתָהּ, ולא הצמיחה שעורים כראוי. הָכָא – אבל כאן, במעשה זה, עָבְדָא אַרְעָא שְׁלִיחוּתָהּ – הוציאה האדמה ענבים כראוי, והיין הוא שהחמיץ לאחר זמן, ואין החוכר יכול לפטור עצמו ביין זה, אלא עליו לתת לו עשר חביות של יין טוב. מוסיפה הגמרא, וּמוֹדֶה רַב אַשִּׁי, בְּעִנְבֵי דְקָרוּם – באופן שהענבים עצמם התליעו, וְשָׂדֶה שֶׁלָּקְתָה בְּעוֹמָרֶיהָ – תבואה שהתקלקלה בעודה נמצאת כעומרים בשדה, אף על פי שכבר צמחה כראוי, דְּכִי 'לָקְתָה נוֹתֵן לוֹ מִתּוֹכָהּ' דָּמֵי – שבאופנים אלו הדין הוא כמבואר במשנה, שנותן לו מאותם פירות או תבואה שבשדה, כיון שהיה הקלקול בענבים או בתבואה עצמם.
משנה
הַמְקַבֵּל שָׂדֶה מֵחֲבֵרוֹ בחכירות על דעת לְזוֹרְעָהּ שְׂעוֹרִין, לֹא יִזְרָעֶנָּה חִטִים, כיון שהחטים מכחישות ומחלישות את הקרקע יותר מהשעורים. ואם קיבלה על דעת לזרוע בה חִטִים, אם ירצה יִזְרָעֶנָּה שְׂעוֹרִין. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹסֵר אף לזרוע שעורים, כיון שהדבר מחליש את הקרקע, כשזורעים בה בכל שנה מין אחר, וכיון שאמר לו לזרוע חיטים, מסתבר שהוא רגיל לזרוע כל שנה חיטים.
ואם קיבלה על דעת לזרוע בה קִטְנִית, לֹא יִזְרָעֶנָּה תְּבוּאָה, כגון חיטים או שעורים, שהם מכחישים את הקרקע יותר מהקטנית. אך אם קיבלה על דעת לזורעה תְּבוּאָה, יִזְרָעֶנָּה קִטְנִית. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹסֵר אף בזה, מחמת שינוי המינים, שמחליש את הקרקע. וכל הדברים הללו משתנים לפי המקום ולפי הקרקע, והכלל הוא שאינו רשאי לשנות את מה שהתנה עמו באופן שמגרע את כח הקרקע.
גמרא
שנינו במשנה, 'קטנית, לא יזרענה תבואה. תבואה, יזרענה קטנית'. מַתְנִי לֵיהּ רַב יְהוּדָה לְרַבִּין בַּר רַב נַחְמָן – רב יהודה היה שונה לרבין בנו של רב נחמן, 'תְּבוּאָה, לֹא יִזְרָעֶנָּה קִטְנִית'. אָמַר לֵיהּ, וְהָא תְּנָן – והרי שנינו במשנתנו להפך, 'תְּבוּאָה, יִזְרָעֶנָּה קִטְנִית'. אָמַר לֵיהּ – השיב לו רב יהודה, לֹא קַשְׁיָא – אין זו קושיא, הָא לָן – האמור במשנה, שרשאי הוא לזרוע תבואה במקום קטנית, היינו בארץ ישראל, וְהָא לְהוּ – ומה ששניתי לך שאינו רשאי לזרוע תבואה במקום קטנית, היינו בבבל, כיון שאין המקומות שוים, ובכל מקום רשאי הוא לשנות רק באופן שאינו מזיק לקרקע יותר מהמין שהתנו עליו.
