אָמַר לֵיהּ רַב יְהוּדָה לְרַבִּין בַּר רַב נַחְמָן, רַבִּין אָחִי, הַנֵּי תַּחְלֵי דְכִיתָּנָא – אותו עשב ששמו 'שחליים', הגדל בין גבעולי הפשתן, אֵין בָּהֶן מִשּׁוּם גֶּזֶל, וכל אדם רשאי לעקור עשב זה וליטלו לעצמו, כיון שהם מזיקים לבעל הפשתן, ונח לו שייעקרו עשבים אלו, וגבעולי הפשתן יצמחו טוב יותר, שהרי הם יקרים יותר. וּדְקַיְימָא אַגְּבוּלִין – אבל השחליים הגדלים על גבול ערוגות הפשתן, ולא בתוכם, יֵשׁ בָּהֶן מִשּׁוּם גֶּזֶל, כיון שאינם מזיקים לפשתן שבתוך הערוגה, ונח לבעליהם בקיומם. וְאִם הוּקְּשׁוּ לְזֶרַע – אם התקיימו אותם שחליים זמן רב, עד שהסתיימה צמיחתם, אֲפִלּוּ דְּבֵי כִּיתָּנָא – אפילו אם הם גדלים בתוך ערוגות הפשתן, יֵשׁ בָּהֶן מִשּׁוּם גֶּזֶל. מַאי טַעֲמָא – ומה הטעם לכך, כיון דמַאי דְּאַפְסִיד אַפְסִיד – מה שהם כבר הזיקו, הוזק, ומעתה אינם מזיקים עוד.
אִיתְּמַר – נאמרה מחלוקת זו בבית המדרש, אִילָן הָעוֹמֵד עַל הַמֵּצָר – על הגבול שבין שתי שדות, של שני בני אדם, אָמַר רַב, הַנּוֹטֶה לְכָאן, לְכָאן, וְהַנּוֹטֶה לְכָאן, לְכָאן, כלומר, הענפים והפירות הנוטים לשדה של האחד שייכים לו, והנוטים לשדה של השני, שייכים לשני. וּשְׁמוּאֵל אָמַר, אין חילוק להיכן נוטים הענפים, אלא לעולם חוֹלְקִים שניהם בשוה. פוסק הרי"ף, וְכֵן הִלְכְתָא – וכן היא ההלכה, כדברי שמואל.
אָמַר לֵיהּ רַב יְהוּדָה לְרַבִּין בַּר רַב נַחְמָן, רַבִּין אָחִי, לֹא תִּזְבּוּן אַרְעָא סָמוּךְ לְמָתָא – אל תקנה קרקע לזריעה בסמוך לעיר, והטעם לכך, כיון דְּאָמַר רַבִּי אַבָּא, אָמַר רַב הוּנָא, אָמַר רַב, אָסוּר לוֹ לָאָדָם שֶׁיַּעֲמֹד עַל [-בסמוך ל]שְׂדֵה חֲבֵירוֹ, בְּשָׁעָה שֶׁעוֹמֶדֶת בְּקָמוֹתֶיהָ – שהתבואה גדולה ועומדת בקומתה בשדה, מִשּׁוּם עֵינָא בִּישָׁא – כיון שעשוי הוא לתת בה עין הרע, ולהזיקה בכך. וְאִי מְהַדַּר לָהּ שׁוּרָא אוֹ רִיקְתָּא – ואם יש סביב השדה חומת אבנים או גדר של קנים, לֵית לָן בָּהּ – אין בכך חשש.
אָמַר לֵיהּ רַב יְהוּדָה, לְרַב אַדָּא מָשׁוֹחָאָה – שהיתה מלאכתו למדוד קרקעות כדי לחלקם בין שותפים או בין יורשים, לֹא תְּזַלְזֵל בְּמִשְׁחָתָא – אל תזלזל במדידה זו, אלא תקפיד לדקדק בה מאד, כיון דְּכָל פּוּרְתָּא וּפוּרְתָּא – כל שטח של קרקע, ואפילו קטן ביותר, חֲזִי לְכוּרְכְּמָא רִישְׁקָא – ראוי הוא לזרוע בו מין כורכום של גן, שהוא יקר ביותר.
אָמַר רַב, הַכֹּל לְאַגְלֵי גַּפָּא – כל בני העיר חייבים לסייע לגדור את חומת העיר ולהעמיד את שעריה, כדי שלא ייכנסו לעיר חיילי האויב, וַאֲפִלּוּ מִיַּתְמֵי – וגובים לכך ממון אפילו מיתומים הגרים בעיר, כיון שאף הם צריכים לשמירה זו, אֲבָל מֵרַבָּנָן – מתלמידי חכמים, לֹא – אין נוטלים ממון לצורך כך, [מַאי טַעֲמָא] – ומה הטעם לכך, כיון דרַבָּנָן לֹא צְרִיכֵי נְטִירוּתָא – אין תלמידי חכמים צריכים שמירה, שהרי התורה משמרתם, שנאמר על התורה (משלי ו כב) 'בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ'.
לְכַרְיָא דְפַתְיָא – לכרות מעיין או בור מים, גובים ממון מכל בני העיר, ואֲפִלּוּ מֵרַבָּנָן, כיון שאף תלמידי חכמים צריכים מים לשתות. וְאִי קָא נַפְקֵי בְּאַכְּלוֹזָא – אך אם אין גובים ממון לצורך כך, אלא בני העיר בעצמם יוצאים לעסוק במלאכת כריית המעיין או הבור, רַבָּנָן לָאו בְּנֵי אַכְּלוֹזָא נִינְהוּ – אין דרכם של תלמידי חכמים לצאת ולעבוד בכריית בורות, ואינם צריכים להשתתף בכך [ואף פטורים מלתת ממון כדי שישכרו פועלים תחתם].
אָמַר רַב יְהוּדָה, לְכַרְיָא דְּנַהֲרָא – כאשר הנהר מתמלא אבנים ופסולת וכדומה המעכבים את מרוצת המים, וצריכים לנקותו, אם היתה סתימת הנהר בחלקו העליון, תַּתָּאֵי – בעלי השדות התחתונים, מְסַיְּיעֵי עִלָּאֵי – צריכים לסייע לבעלי השדות העליונים בניקוי הנהר, כיון שאם לא יעשו כן לא יגיעו אליהם המים, וכיון שיש להם תועלת מכך צריכים הם להשתתף בזה, אך אם אירעה סתימת הנהר בחלקו התחתון, עִלָּאֵי לֹא מְסַיְּיעֵי תַּתָּאֵי – בעלי השדות העליונים אינם צריכים לסייע לבעלי השדות התחתונים בכך, כיון שאין להם כל נזק מסתימה זו, שהרי בין כך ובין כך המים מגיעים אליהם, ואדרבה, על ידי פתיחת הסתימה יפסידו העליונים כיון שכאשר המים זורמים במרוצה לחלקו התחתון של הנהר, אין מספיק מים בחלקו העליון.
וְחִילּוּפָא בְּמַיָּא דְמִיטְרָא – וחילוף הדברים במי גשמים המזיקים ליושבי העיר, וכורים חריץ לאורך כל העיר כדי שיצאו המים מחוץ לעיר, שבזה אם היתה הסתימה בחלק העליון אין יושבי חלקה התחתון של העיר צריכים לסייע בכך, כיון שאין סתימת המים מזיקה להם, ואילו אם אירעה הסתימה בחלק התחתון של החריץ, צריכים יושבי החלק העליון של העיר לסייע בתיקונו, כיון שאם לא יצאו המים מהעיר ינזקו גם הם.
תַּנְיָא נַמִּי הָכִי – שנינו כן אף בברייתא, חָמֵשׁ גִּנּוֹת של חמשה בני אדם, והגנות נמצאות זו למטה מזו, הַמְּסַפְּקוֹת [-משתמשות ב]מַיִם הבאים מִמַּעְיָן אֶחָד, הזורם מלמעלה למטה, וְנִתְקַלְקֵל הַמַּעְיָן, כֻּלָּן מְתַקְּנוֹת עִם הָעֶלְיוֹנָה, אם אירעה הסתימה בחלק העליון, וכן בכל שלב ושלב, אלו שבמקום התיקון ותחתיו, צריכים להשתתף בתיקון, ואלו שמעל לאותו מקום אינם צריכים להשתתף בו, נִמְצֵאת הגינה הַתַּחְתּוֹנָה מְתַקֶּנֶת עִם כֻּלָּן, וּמְתַקֶּנֶת לְעַצְמָהּ – ואם אירע הקלקול בסמוך אליה, מתקנים בעליה לבדם את הקלקול, ואין בעלי הגינות העליונות משתתפים בתיקון. וְכֵן חָמֵשׁ חֲצֵרוֹת של חמשה בני אדם הנמצאות זו תחת זו, הַמְּקַלְּחוֹת מַיִם לְבִיב אֶחָד – המוציאות מים מלוכלכים לחריץ אחד המוליך את המים אל מחוץ לחצרות, וְנִתְקַלְקֵל הַבִּיב, כֻּלָּן מְתַקְּנוֹת עִם הַתַּחְתּוֹנָה, כיון שאם נסתם החלק התחתון יש בכך נזק גם לעליונים, וכן בכל מקום שאירע הקלקול צריכים אותם שמעל מקום הקלקול להשתתף בתיקון, ואלו שמתחת לאותו מקום אינם צריכים להשתתף, נִמְצֵאת החצר הָעֶלְיוֹנָה מְתַקֶּנֶת עִם כֻּלָּן, כי בכל מקום שאירע הקלקול הוא מזיק לחצר העליונה, וּמְתַקֶּנֶת לְעַצְמָהּ – אם אירע הקלקול בסמוך לחצר העליונה, הנזק הוא רק אצלה, ובעלי החצר מתקנים זאת לבדם.
אָמַר רַב יְהוּדָה, הַאי מַאן דְּאַחֲזִיק בֵּינֵי אַחֵי וּבֵינֵי שׁוּתָּפֵי, כלומר, בקעה שיש בה כמה שדות השייכות למלך, וכל אחד שרוצה יכול לשלם את המס על אותה קרקע ולזכות בה, ויש שם שני אחים או שני שותפים שיש להם שתי קרקעות, וביניהן יש קרקע שלישית, ובא אדם זר ושילם את המס על אותה קרקע שלישית, חַצִּיפָא הֲוֵי – הרי זה מעשה של חוצפה, שלא חשבו אותם אחים או שותפים שיהיה מי שיעשה כן, ומחמת כן לא מיהרו לקחתה מהמלך, אך מכל מקום סַלּוֹקֵי לֹא מְסַלְּקִינָן לֵיהּ – אי אפשר לסלקו משם, שהרי קנה את הקרקע מהמלך כדין. וְרַב נַחְמָן אָמַר, מְסַלְּקִינָן לֵיהּ – יכולים הם לתת לו את מעותיו, דמי המס ששילם, ולסלקו משם, כיון שיש בכך משום 'ועשית הישר והטוב', שיהיו קרקעותיהם סמוכות.
וְאִי מִשּׁוּם דִּינָא דְבַר מִיצְרָא – אך אם אינם אחים או שותפים, אלא יש לאחד קרקע סמוכה לקרקע זו, ורצונו שיהיו לו שתי קרקעות סמוכות יחד, וכדין 'בר מצרא', שאם בא אדם למכור את שדהו, יכול בעל השדה הסמוכה להכריחו למוכרה לו, ואם מכרה לאחר יכול הוא לשלם לו מה ששילם תמורתה ולהוציאה מידו, אך כאן לֹא מְסַלְּקִינָן לֵיהּ – אינו יכול להוציא מידו, כיון שאין זו מכירה ממש, אלא נחשב הוא כזוכה מההפקר, שמשלם הוא רק את המס ויכול לזכות בקרקע, ויתכן שלא ימצא קרקע כזו במקום אחר, והרי זה כמי שנתן קרקע במתנה לחבירו, שאין בה דיני 'בר מצרא'. נְהַרְדָּעֵי אָמְרִי – ובני ישיבת נהרדעא אמרו, אֲפִלּוּ מִשּׁוּם דִּינָא דְבַר מִיצְרָא מְסַלְּקִינָן לֵיהּ, יכול בעל הקרקע הסמוכה לסלקו משם תמורת הממון ששילם, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ו יח) 'וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב', כיון שניתן למצוא קרקעות כאלו גם במקומות אחרים, שיוכל לתת למלך את המס ולזכות בהם, ואין זה דומה למתנה, שלא ימצאנה במקום אחר.
