הגמרא ממשיכה לדון בהלכות 'בר מצרא' [אדם הקונה קרקע, והמצרן של אותה קרקע אומר שהוא קודם לקניית קרקע זו, שיכול הוא לתת את דמי הקרקע לקונה ולהוציא ממנו את הקרקע עצמה]: אָתָא – אם בא הקונה לבעל הקרקע הסמוכה לפני שקנאה, ואָמַר לֵיהּ – שאל אותו, אֶזְבִּין – האם אקנה את הקרקע הזו מבעליה, וְאָמַר לֵיהּ המצרן, זִיל זְבוֹן – לך וקנה אותה לעצמך, צָרִיךְ לְמִיקְנָא מִינֵּיהּ – האם צריך הקונה 'לקנות' מהמצרן את זכות הקדימה שיש לו בקניית הקרקע, כדי שלא יוכל לאחר זמן להוציאה מידו, אוֹ לֹא – או שאינו צריך לעשות קנין על כך, כיון שאמר לו שיכול הוא לקנות את הקרקע לעצמו הרי מחל על זכותו לקנות את הקרקע, ושוב אינו יכול להוציאה מיד הקונה. רַב נַחְמָן אָמַר, לֹא צָרִיךְ לְמִיקְנָא מִינֵּיהּ – אינו צריך לעשות קנין על כך, ואין המצרן יכול להוציא את הקרקע מידו. נְהַרְדָּעֵי אָמְרִי – ואילו בני ישיבת נהרדעא אמרו, צָרִיךְ לְמִיקְנָא מִינֵּיהּ – אף באופן זה יש צורך בקנין, והטעם לכך, כיון שיכול המצרן לומר שהטעם שאמר לאותו קונה שיקנה את הקרקע ולא קנאה בעצמו, כיון שחשש שאם ידע בעל הקרקע שהוא חפץ בה, ימכור לו אותה בדמים יקרים, ולכן העדיף שאדם אחר יקנה אותה, והוא יוציאה ממנו כדין בר מצרא. וְהִלְכְתָא – וההלכה היא שצָרִיךְ לְמִיקְנָא מִינֵּיהּ. מוסיפה הגמרא ואומרת, וְהַשְׁתָּא דַּאֲמַרְתְּ צָרִיךְ לְמִיקְנָא מִינֵּיהּ – ועתה שאנו אומרים שההלכה היא שצריך קנין, אם לא עשו קנין נמצא שקניינו של הקונה מבעל הקרקע אינו כלום, אלא נחשב הדבר כאילו עשה זאת בשליחותו של המצרן, והקרקע שייכת למצרן, ולכן אם אִיַּיקוּר אוֹ זַל – התייקרה הקרקע או הוזלה, בִּרְשׁוּתָא דְבַר מִיצְרָא – הרי היא ברשותו של המצרן, אם התייקרה, הרווח שלו, ואינו משלם יותר ממה ששילם הקונה, ואם הוזלה, ההפסד שלו, ומשלם לקונה כפי ששילם בשעת המקח.
זָבַן בְּמֵאָה – קנה אדם קרקע מחבירו במאה זוז, וְשַׁוְיָא מָאתַיִם – ובאמת היא שוה מאתים זוז, ועתה בא המצרן להוציאה מידו, ורוצה לשלם לו מאה זוז כפי ששילם למוכר, ואילו הקונה תובע ממנו מאתים זוז, כפי שהיא שוה באמת. חָזֵינַן – מתבוננים בדבר, אִי לְכוּלֵּי עָלְמָא קָא מוֹזִיל וּמְזַבֵּין – אם בעל הקרקע מוכר בזול לכולם, ולא רק לאותו אדם, יָהֵיב לֵיהּ מֵאָה – נותן לו מאה, כפי ששילם בעצמו. וְאִי לֹא – אך אם לשאר בני אדם הוא מוכר כפי המחיר האמיתי, נמצא שהמחיר הזול היה מחמת הקונה המסוים הזה, והמחיר האמיתי הוא מאתים, ולכן יָהֵיב לֵיהּ – נותן המצרן לקונה מָאתַיִם, כשווייה האמיתי של הקרקע.
זָבַן בְּמָאתַיִם וְשַׁוְיָא מֵאָה – אם קנה הקונה את הקרקע במאתים, ובאמת היא שוה רק מאה, סָבוּר מִינֵּיהּ – סברו בני הישיבה לומר, מָצִי אָמַר לֵיהּ – יכול המצרן לומר לו, לְתַקּוּנֵי שַׁדַּרְתִּיךְ וְלֹא לְעַוּוּתֵי, כלומר, כיון שבדיני המצרנות אנו מחשיבים את הקונה כשליחו של המצרן לקנות את הקרקע עבורו, יכול הוא לומר לו שלחתיך לעשות עבורי דבר מתוקן וראוי, ולא לקנות עבורי את הקרקע במחיר גבוה. אָמַר לֵיהּ מַר קְשִׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב חִסְדָּא לְרַב אַשִּׁי, הָכֵי אָמְרִי נְהַרְדָּעֵי מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב נַחְמָן – כך אמרו בני ישיבת נהרדעא בשם רב נחמן, אֵין אוֹנָאָה לְקַרְקָעוֹת, ואפילו אם קנה את הקרקע בכפול משוייה, אין זה נחשב כעיוות וקלקול, וצריך המצרן לשלם לו מאתים.
בקעה שיש בה שדות רבים, ובא אדם וזָבַן גְּרִיוָא דְאַרְעָא בֵּי מִצְעֵי נִכְסֵיהּ – ובא אדם וקנה קרקע באמצע שדותיו של אחר, חָזֵינָא – מתבוננים בדבר, אִי עִדִּית הִיא, אִי זִבּוּרִית הִיא – אם קרקע זו שונה משאר הקרקעות של המוכר בכך שהיא משובחת ביותר, או גרועה ביותר, ששייך לומר שהיה לקונה צורך מיוחד דווקא בקרקע זו, זְבִינֵיהּ זְבִינֵי – חלה מכירתו. וְאִי לֹא – אך אם אין זו קרקע שונה משאר הקרקעות המקיפות אותה, אִיעֲרוֹמֵי קָא מַעֲרִים – הרי יש כאן הערמה, והיא, שאם ימכור אחת משדותיו לאדם זה, יבואו מצרני הקרקע, אותם שיש להם שדות הגובלים עם השדה שנמכרה, ויוציאוה מיד הקונה מדין בר מצרא, ולכן הוא מערים לקנות קרקע באמצע שדותיו של המוכר, שבה אין לו שום בר מצרא, ולאחר מכן כשירצה לקנות את אחת משדותיו של המוכר, יטעון שהוא גם כן מצרן לאותה שדה מכח אותה קרקע שיש לו באמצע נכסיו של המוכר, ולכן מעתה כבר מסלקים אותו משם, כדי שלא יפסיד למצרני השדה האמיתיים.
מַתָּנָה – אדם שנתן את שדהו במתנה לחבירו, לֵית בָּהּ מִשּׁוּם דִּינָא דְבַר מִיצְרָא – אין בה דין בר מצרא, ואין מצרני השדה יכולים להוציא מידו את השדה, והיינו כיון שעיקר דין מצרנות הוא מחמת 'ועשית הישר והטוב', שיכולים המצרנים לטעון לאותו אדם, לא היה לך לקנות דווקא קרקע זו הסמוכה לשדותינו, אך במתנה לא שייכת טענה זו, שהרי אינו יכול לבחור את הקרקע שיתן לו חבירו במתנה.
אָמַר אֲמֵימַר, וְאִי כָּתַב בָּהּ אַחֲרָיוּת – אך אם כתב לו נותן המתנה שטר, והוסיף שם 'אחריות', כלומר התחייב באותו שטר שאם יוציאו את הקרקע מידו ישלם לו את תמורתה, אִית בָּהּ מִשּׁוּם דִּינָא דְבַר מִיצְרָא – יש בה דין בר מצרא, וניתן להוציאה מידו, והטעם לכך, דְּאַמְרִינָן – כיון שאנו אומרים, הרי אין דרך לכתוב אחריות על מתנה, אלא ודאי הַאי מִזְּבַן קָא זַבִּין לָהּ – באמת הלה מכר לו את הקרקע, ולא נתנה לו במתנה, וּמִשּׁוּם הָכֵי – ומחמת כן כָּתַב בָּהּ אַחֲרָיוּת, וְהַאי דְּכָתְבָה בְּשֵׁם מַתָּנָה – והטעם שכתב לו שטר בלשון מתנה, אִיעֲרוֹמֵי הוּא דְּקָא מַעֲרִים – הרי זו הערמה שעשו בין שניהם, מִשּׁוּם דִּינָא דְבַר מִיצְרָא – כדי שלא ינהגו בקרקע זו דיני בר מצרא, ולא יוציאוה מידו. וְדִינָא הוּא – והדין הוא, דְּחָזֵינַן כַּמָה שַׁוְיָא – שאנו אומדים מהו שווי הקרקע, וְיָהִיב לֵיהּ בַּר מִיצְרָא – והמצרן נותן לקונה את הסכום הזה, וְנָחִית לְאַרְעָא – ויורד המצרן לקרקע.
וְאִי אוֹדֵי דְמִזְבַּן זַבְנָהּ – ואם המקבל מודה שקנה את הקרקע, ולא קיבלה במתנה, ומוסיף ואומר, וְהָא דְּכָתִיב לֵיהּ – והטעם שכתב שנותן לו את הקרקע מִשּׁוּם מַתָּנָה, מִשּׁוּם דִּינָא דְבַר מִיצְרָא הוּא דְּעָבַד הָכֵי – עשה כן רק משום דין בר מצרא, כי רצה שלא יוכלו המצרנים להוציא את הקרקע מידו, נמצא שזו מכירה ממש אך אין ידוע בכמה היתה המכירה, כיון שהשטר כתוב בנוסח של שטר מתנה, וְאָמַר הקונה, בְּכָךְ וְכָךְ זְבַנְתָּהּ – קניתיה בסכום מסוים, וְלֵיכָּא סָהֲדֵי דְּיָדְעֵי בְּכַמָּה זַבְנָהּ – אך אין עדים היודעים בכמה קנה באמת, מִסְתַּבְּרָא לָן דְמִשְׁתַּבַּע וְשָׁקֵיל – מסתבר לנו לומר שנשבע בכמה קנאה ונוטל סכום זה מהמצרן המוציא ממנו את הקרקע, והטעם לכך, הוֹאִיל וְכִשְׁלִיחָא הוּא לְגַבֵּי בַּר מִיצְרָא – כיון שאנו מחשיבים אותו כשלוחו של המצרן לקנות עבורו את הקרקע.
וְהֵיכָא דְכָתַב בֵּיהּ בִּשְׁטָר מַתָּנָה – ובאופן שכתב לו הנותן בשטר המתנה נוסח זה, וְקַבִּילֵית לֵיהּ לִפְלוֹנִי דְּנָא אַחֲרָיוּת מַתַּנְתָּא דָא – וקיבלתי למקבל המתנה אחריות על מתנה זו, דְּאִי נַפְקָא מֵחֲמָתִי מִיָדֵיהּ – שאם מחמתי היא תצא מידו [כגון שיבוא בעל חובו של הנותן, ויגבה את הקרקע מחמת חוב שהלה חייב לו ואין לו מהיכן לשלם], יָהִיבְנָא לֵיהּ כָּךְ וְכָך זוּזֵי – אתן לו סכום מסוים של כסף, וְאַרְעָא לֹא שַׁוְיָא הַהוּא שִׁיעוּרָהּ – ואנו יודעים שקרקע זו אינה שוה כל כך הרבה כפי שכתב לו בשטר, אַף עַל גַב דְּלֹא קָא מוֹדֶה דְמִזְבַּן זַבְנָהּ – אף שאין המחזיק בקרקע מודה שקנאה, אלא טוען שקיבלה במתנה, מכל מקום לֹא שָׁקֵיל לֵיהּ בַּר מִיצְרָא אֶלָּא בְּדָמֵי דְקַבִּיל עָלֶיהָ מָרֵי אַרְעָא – אין המצרן יכול להוציא את הקרקע מידו אלא אם כן יתן לו את סכום האחריות שכתב לו הנותן בשטר. והטעם לכך, דְּמַה נַּפְשָׁךְ, אִי בְּמַתָּנָה יַהֲבָהּ נִיהֲלֵיהּ – אם נאמר שזו באמת מתנה, וככתוב בשטר שכתב לו, אם כן אינו יכול להוציא כלל מידו, שהרי מַתָּנָה לֵית בָּהּ מִשּׁוּם דִּינָא [-אין בה כלל דין] דְבַר מִיצְרָא, וְאִי מִזְבַּן קָא זַבְנָהּ מִינֵּיהּ – ואם באמת מכרה לו, לֹא עָבֵיד אִינִישׁ דִּמְקַבֵּל עַל נַפְשֵׁיהּ לְחַבְרֵיהּ מַאי דְּלֹא קָא שָׁקֵיל מִינֵּיהּ – אין דרך האדם לקבל על עצמו אחריות בסכום גדול יותר ממה שקיבל באמת מהקונה, ולכן מסתבר שהסכום הכתוב באחריות זהו הסכום האמיתי של המכירה, וחייב המצרן לתת לו סכום זה. וּמִסְתַּיֵּעַ הַאי סְבָרָא מֵהָא דְּאַמְרִינָן – ויש סיוע לסברא זו מהדין האמור לעיל, לגבי זָבַן בְּמָאתַיִם וְשַׁוְיָא מֵאָה – שקנה במאתים קרקע השוה מאה, שהגמרא דנה כמה עליו לשלם לו, אַלְמָא – ועל כל פנים מוכח מהגמרא, דעָבֵיד אִינִישׁ דְזַבִּין קַרְקַע דְּשַׁוְּיָהּ מֵאָה בְּמָאתַיִם – שאדם עשוי לקנות במאתים קרקע השוה רק מאה. וְאִי נִיחָא לֵיהּ לְבַר מִיצְרָא לְמִישְׁקְלֵיהּ בְּהַנְהוּ דָּמֵי – ואם נח לו למצרן לקנות את הקרקע מיד המחזיק בה בתמורה לסכום הכתוב באחריות שבשטר, שָׁקֵיל – רשאי הוא ליטול, וְאִי לֹא – ואם אינו רוצה לשלם סכום זה, לֹא – אינו חייב לשלם, אך אין הוא יכול להוציא את הקרקע מיד אותו אדם. הִילְכָּךְ – ולכן, אִי יָהֵיב לֵיהּ בַּר מִיצְרָא כּוּלֵּיהּ דָּמֵי דְּקַבֵּל עָלֶיהָ מָרֵי אַרְעָא – אם נותן לו המצרן את כל הסכום שקיבל על עצמו באחריות, שָׁקֵיל – יכול הוא להוציא את הקרקע מיד המקבל, וְאִי לֹא – ואם אינו נותן לו סכום זה, לֹא שָׁקֵיל – אינו יכול להוציא מידו.
