פסקי הלכות, מסכת בבא מציעא, פרק תשיעי (ג)

יז. המתעסק שהפסיד וחזר וטרח עד שהרויח אינו יכול לומר לבעל המעות בוא ונחשוב ההפסד שהפסדנו תחלה ותפסיד שני שלישים ונחשוב הריוח שהרווחנו באחרונה ותטול שליש אלא מחשב באחרונה בלבד על הריוח או על ההפסד ואין לו אלא בריוח שהוסיף על הקרן. (שלוחין ושותפין פרק ז הלכה ב)

יח. השותפין שהתנו ביניהם שיעמדו בשותפות זמן קצוב כל אחד ואחד מהן מעכב על חבירו ואינו יכול לחלוק עד שיגיע הזמן או עד שיכלה ממון השותפות ואין אחד מהן יכול ליטול חלקו מן הקרן ולא בשכר עד סוף הזמן, נשתתפו סתם ולא קבעו להם זמן הרי אלו חולקין כל זמן שירצה אחד מהן וזה נוטל חלקו מן הסחורה וזה נוטל חלקו, ואם לא היתה באותה סחורה דין חלוקה או שהיתה בחלוקתה הפסד הרי אלו מוכרין אותה וחולקין את הדמים, היה זמן ידוע למכירת אותה סחורה יש לכל אחד מהן לעכב שלא יחלוקו עד שתמכר הסחורה בזמן הידוע למכירתה, ואין אחד נוטל מן הקרן ולא מן הריוח עד זמן החלוקה אלא אם התנו ביניהם, היה להם חוב אצל אחרים אינו יכול לומר לחבירו לא נחלוק עד שנגבה כל חוב שיש לנו אלא חולקין וכשיפרעו החובות יטול כל אחד חלקו, היה עליהן חוב לאחר אם אינן אחראין זה לזה חולקין ולכשיגיע זמן החוב לפרעו יתן כל אחד חלקו, ואם הן אחראים כל אחד מהן מעכב לחלוק עד שיגיע זמן השטר ויפרעו החוב, ולמה מעכב שהרי חבירו אומר לו הואיל וכל אחד ממנו חייב לשלם כל השטר נשא ונתן בדמים אלו עד שיגיע הזמן, אמר לו חבירו נחלוק וטול אתה דמים כנגד כל השטר ועשה מהן סחורה לעצמך ותשלם כל השטר בזמנו יש לו לעכב עדיין ולומר לו שמא נפסיד והשנים יותר מרויחין מן האחד. (שלוחין ושותפין פרק ד הלכה ד)

יט. החוכר שדה מחבירו ולא רצה לנכש ואמר לו מה הפסד יש לך הריני נותן לך חכירך אין שומעין לו שהרי הוא אומר לו למחר אתה יוצא ממנה והיא מעלה עשבים, ואפילו אמר לו באחרונה אני חורש אותה אין שומעין לו. (שכירות פרק ח הלכה ח)

כ. המקבל שדה מחבירו ולא עשתה אם יש בה כדי שתוציא סאתים יתר על ההוצאה חייב המקבל ליטפל בה, שכך כותב לבעל הקרקע אנא איקום ואניר ואזרע ואקצור ואעמור ואדוש ואזרה ואעמיד כרי לפניך ותטול את חציו או מה שיתנו ואני אטול השאר בשכר עמלי ובמה שהוצאתי. (שכירות פרק ח הלכה יב)

כא. השוכר או המקבל שדה מחבירו ואכלה חגב או נשתדפה אם אירע דבר זה לרוב השדות של אותה העיר מנכה לו מחכירו הכל לפי ההפסד שארעו ואם לא פשטה המכה ברוב השדות אינו מנכה לו מחכירו אף על פי שנשתדפו כל השדות של בעל הקרקע, נשתדפו כל השדות של השוכר או המקבל אף על פי שפשטה המכה ברוב השדות אינו מנכה לו מחכירו שאין זה ההפסד תלוי אלא בשוכר שהרי כל שדותיו נשתדפו, התנה עליו בעל הקרקע שיזרענה חטים וזרעה שעורים או שלא זרעה כלל או שזרעה ולא צמחה אף על פי שבא חגב או שדפון והוכתה רוב המדינה אינו מנכה לו מחכירו, ועד מתי חייב להטפל ולזרוע פעם אחרת אם לא צמחה כל זמן שראוי לזריעה באותו מקום. (שכירות פרק ח הלכה ה)

כב. החוכר שדה מחבירו בעשרה כור חטים ולקתה נותן לו מתוכה, היו חטיה יפות לא יאמר לו הריני לוקח לך מן השוק אלא נותן לו מתוכה, חכר ממנו כרם בעשרה סלי ענבים והקריסו אחר שנבצרו, וכן עומרים שלקו אחר שנקצרו נותן לו מתוכן, חכרו בעשרה כדי יין והחמיץ חייב ליתן לו יין טוב, חכרה ממנו במאה עמרים של אספסתא וזרעה מין אחר ואחר כך חרשה וזרעה אספסתא ולקתה או שזרעה בתחלה אספסתא וחרשה ואח"כ זרעה פעם אחרת ולקתה אינו נותן לו מתוכה אלא נותן לו אספסתא טובה שהרי שינה וכן כל כיוצא בזה. (שכירות פרק ח הלכה ז)

כג. החוכר שדה מחבירו לזורעה שעורים לא יזרענה חטים מפני שהחטין מכחישות את הקרקע יתר מהשעורים, שכרה לזרעה חטים יזרענה שעורים, קטנית לא יזרענה תבואה, תבואה יזרענה קטנית, ובבבל וכיוצא בה לא יזרענה קטנית מפני שהקטנית שם מכחשת את הארץ. (שכירות פרק ח הלכה ט)

כד. שחליים הצומחים בתוך הפשתן המלקט אותן כשהן לחין אין בו משום גזל מפני שהן מפסידין הפשתן על בעל השדה, ואם יבשו אסורין משום גזל שכבר הפסידו מה שהפסידו, ואם היו על הגבול אסורין אפילו כשהן לחין. (גזלה ואבדה פרק ו הלכה ד)

כה. …האילן העומד על המצר אף על פי שהוא נוטה לתוך שדה אחת מהן הרי שניהם חולקין בפירותיו. (שכנים פרק ד הלכה ט)

כו. מצות עשה לצדק המאזנים והמשקלות והמדות יפה יפה ולדקדק בחשבונן בשעת עשייתן שנאמר מאזני צדק אבני צדק איפת צדק והין צדק יהיה לכם. וכן במדת הקרקע צריך לדקדק בחשבון משיחת הקרקע על פי העיקרים המתבארים בכתבי הגימטריות, שאפילו מלוא אצבע מן הקרקע רואין אותה כאילו היא מלאה כרכום. (גניבה פרק ח הלכה א)

כז. כל הדברים שצריכין לשמירת העיר לוקחין מכל אנשי העיר ואפילו מן היתומים חוץ מתלמידי חכמים, שאין ת"ח צריכין שמירה שהתורה שומרתן, אבל לתקון הדרכים והרחובות אפי' מן החכמים, ואם כל העם יוצאין ומתקנין בעצמן לא יצאו תלמידי חכמים עמהן שאין דרך תלמידי חכמים להזדלזל לפני עם הארץ. (שכנים פרק ו הלכה ו)

כח. תלמידי חכמים אינם יוצאין בעצמן לעשות עם כל הקהל בבנין וחפירה של מדינה וכיוצא בהן כדי שלא יתבזו בפני עמי הארץ, ואין גובין מהן לבנין החומה ותיקון השערים ושכר השומרים וכיוצא בהן ולא לתשורת המלך, ואין מחייבים אותן ליתן המס בין מס שהוא קצוב על בני העיר בין מס שהוא קצוב על כל איש ואיש שנאמר גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם ויחלו מעט ממשא מלך ושרים, וכן אם היתה סחורה לתלמיד חכם מניחים אותו למכור תחלה ואין מניחים אחד מבני השוק למכור עד שימכור הוא, וכן אם היה לו דין והיה עומד בכלל בעלי דינים הרבה מקדימין אותו ומושיבין אותו. (תלמוד תורה פרק ו הלכה י)

כט. חמש גנות המספקות מים ממעיין אחד ונתקלקל המעיין כולן מתקנות עם העליונה, נמצאת התחתונה מתקנת עם כולן ומתקנת לעצמה, והראשונה אינה מתקנת עם השניה ולא מהשניה ולמטה, וכן חמש חצרות ששופכין מים לביב אחד, ונתקלקל הביב כולן מתקנות עם התחתונה נמצאת העליונה מתקנת עם כולן ומתקנת לעצמה והתחתונה אינה מתקנת עם השניה ולא משניה ולמעלה. (שכנים פרק ג הלכה ט)

ל. אחד מן האחין או מן השותפין שמכר חלקו לאחר מסלקין את הלוקח ונותנין לו שאר האחין או שאר השותפין דמים שנתן והולך כדי שלא יכנס זר ביניהן. ולא עוד אלא המוכר קרקע שלו לאחר יש לחבירו שהוא בצד המצר שלו ליתן דמים ללוקח ולסלק אותו וזה הלוקח הרחוק כאילו הוא שליח של בן המצר, בין שמכר הוא בין שמכר שלוחו בין שמכרו ב"ד יש בו דין בן המצר, אפילו היה הלוקח ת"ח ושכן וקרוב למוכר ובן המצר ע"ה רחוק בן המצר קודם ומסלק את הלוקח, ודבר זה משום שנאמר ועשית הישר והטוב אמרו חכמים הואיל והמכר אחד הוא טוב וישר הוא שיקנה מקום זה בן המצר יותר מן הרחוק, היו בני המצר רבים כולם זוכים בזו השדה הנמכרת והיא ביניהם לפי מניינם ונותנין מן הדמים ללוקח והוא שבאו כולם בפעם אחת, אבל אם קדם אחד מהן וסלק את הלוקח זכה בה לבדו הואיל והוא בן המצר, וכן אם באו מקצתן ומקצתן במדינה אחרת מסלקין אותו אלו העומדים כאן בלבד והיא להן, וכן המוכר לאחד מבני המצר או לאחד מן השותפין שלו במשא ומתן אף על פי שאינו שותפו בקרקע זכה בה, ואין שאר השותפין או שאר בני המצר נוטלין עמו. (שכנים פרק יב הלכות ד-ה)

לא. הרוצה למכור שדהו והביא בן המצר שלו וזה שרוצה ליקח ממנו לב"ד ואמר לבן המצר אם תרצה לקנות בכך וכך עשה ואם לאו סלק את עצמך והרי זה לוקח, הרי זה לא נשארה לו טענה אלא או מביא מעות מיד ויקנה או בטלה את זכותו, אמר אטרח ואביא אין שומעין לו, אלך ואביא אם הוא אמוד שיש לו ממתינין לו עד שילך ויביא, ואם אינו אמוד אין שומעין לו שאינו רוצה אלא להשמט, לפיכך אומרים לו או תוציא עתה זוזים או בטלה זכותך שאין קובעין זמן לבעל המצר, הוציא בן המצר המעות והוציא הלוקח מעות אם היו של לוקח טובים מזוזיו או ממהרים לצאת יותר מזוזיו בטלה זכותו ואין לו דין בן המצר, היה רוצה הלוקח לקנותה לבנות בה בתים ובן המצר רוצה לזרעה הלוקח זוכה משום יישוב הארץ ואין בה דין בן המצר.

בא לוקח ונמלך בבן המצר ואמר לו הרי פלוני בן המצר שלך רוצה למכור לי שדה זו אלך ואקח ממנו ואמר לו לך וקח לא בטל זכותו ויש לסלק אותו אחר שיקנה אלא א"כ קנו מידו, בד"א שצריך קניין כשמחל לו קודם שיקנה אבל אם מחל לו זכותו אחר שלקח כגון שבא בן המצר וסייע עמו או שכר ממנו או שראה אותו בונה וסותר כל שהוא ומשתמש ולא מיחה בו ולא ערער הרי זה מחל ושוב אינו יכול לסלקו. (שכנים פרק יד הלכות א-ב)

לב. המוכר שוה מאתים במנה אם לכל העם מוזיל ומוכר נותן לו בן המצר מאה ומסלקו ואם אינו מוזיל לכל העם נותן לו מאתים שהוא שוה שהמוכר נתן לזה מתנה, לקח שוה מנה במאתים אינו יכול לסלקו עד שיתן המאתים, טען בן המצר שעשו קנוניא ביניהם נשבע הלוקח בנקיטת חפץ ונוטל מאתים זוז, ואם היה שם עדים שנתן מאתים ובן המצר טוען שאמנה היתה בינו ובין המוכר ואינו יודע [בוודאי] שלא לקח ממנו אלא מאה הרי זה נותן דמים כמו שהעידו העדים ואח"כ מסלקו ומשביעו היסת שלקח במאתים ונפטר. (שכנים פרק יד הלכה ד)

לג. מכר לו קרקע מעט באמצע שדהו ואח"כ מכר לו קרקע בצד אותה שדה שבאמצע, רואין אם אותו המעט שמכר לו תחלה היא עידית או זיבורית לגבי זאת הקרקע שמכר לו באחרונה זכה הלוקח ואין בן המצר יכול לסלקו שהרי הוא עצמו בן מצר הוא מפני אותו מעט שקנה באמצע, ואם אותו מעט שקנה באמצע כמו זאת שמכר לו בסוף מצרו הרי זה מערים ובן המצר מסלק אותו מן השדה שקנה בסוף. (שכנים פרק יג הלכה ה)

לד. הנותן מתנה אין בה דין בן המצר, היה כתוב בשטר מתנה שאחריות מתנה זו על הנותן יש בה דין בן המצר הואיל ויש בה אחריות מכירה היא ולא כתב מתנה אלא לבטל זכות בן המצר, וכמה נותן לו מה שהיא שוה.

לה. אמר הלוקח כן הוא והערמה עשינו ומכירה היא בכך וכך קניתיה נשבע בנקיטת חפץ ונוטל כדין השלוחין, ויראה לי שצריך לטעון דמים שהן ראויין או יתר מעט, אבל אם אמר על שוה מאה במאתים קניתי אינו נאמן.

לו. היה כתוב בשטר מתנה וקבלתי עלי אחריות מתנה זו שאם תצא מידו אתן לו מאתים נותן לו בן המצר מאתים ואח"כ מסלקו ואף על פי שאינו שוה אלא מנה. (שכנים פרק יג הלכות א-ג)