דינים נוספים בעניני בר מצרא: אדם שמָכַר את כָּל נְכָסָיו לְאֶחָד, והיו קרקעותיו מפוזרות, כל אחת במקום אחר, ובא אחד ממצרני אחת הקרקעות לערער על המכירה, ורוצה לקנות בעצמו את הקרקע, לֵית בָּהּ מִשּׁוּם דִּינָא דְבַר מִיצְרָא – אין שייך בזה דין בר מצרא, כיון שלא תקנו חכמים דין זה אלא משום 'ועשית הישר והטוב', וכאין אין זה ישר וטוב, שהרי אם תתבטל מכירת אחת הקרקעות יבטל הקונה את כל המקח ולא יקנה שום קרקע, ובאופן שיש הפסד למוכר, לא תקנו תקנה זו.
מכר האדם את הקרקע לַבְּעָלִים הָרִאשׁוֹנִים, שהיתה הקרקע שייכת להם מתחילה, לֵית בָּהּ מִשּׁוּם דִּינָא דְבַר מִיצְרָא – אין בזה דין בר מצרא, כיון שגם בכך שהקרקע חוזרת לבעליה הראשונים יש משום ישר וטוב, ואין כוחו של המצרן עדיף עד כדי שיוציאנה מידו [אך אם מלכתחילה באים שניהם ורוצים לקנותה, עליו למוכרה למצרן ולא לבעלים הראשונים].
זָבַן מִכּוּתִי – אדם הקונה קרקע מגוי, וְזָבִין לְכוּתִי – או שמכר את קרקעו לגוי, לֵית בָּהּ מִשּׁוּם דִּינָא דְבַר מִיצְרָא – אין שייך בה דיני בר מצרא, והטעם לכך, אם זָבַן מִכּוּתִי, אָמַר לֵיהּ – יכול הקונה לומר למצרן, אַרְיָא אַבְרַחִי לָךְ מִמִּיצְרָךְ – הרי הברחתי לך 'אריה' ממיצר שדך, שלא יהיה לך גוי בגבולך, ואין לך 'ישר וטוב' יותר מזה, ואין המצרן יכול לטעון שהוא עצמו היה קונה את השדה מהגוי, כיון שיטען הקונה שאם לא היה ממהר לקנותה היה הגוי מוכרה לגוי אחר. ובאופן שזַבִּין לְכוּתִי – מכר את השדה לגוי, כּוּתִי לָאו בַּר 'וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב' הוּא – אין הגוי בכלל הציווי של 'ועשית הישר והטוב', ואי אפשר להכריחו למכור את הקרקע למצרן. ומכל מקום, שַׁמּוֹתֵי וַדַּאי מְשַׁמְתִּינָן לֵיהּ – יש לנדות את המוכר לגוי את קרקעו הסמוכה לקרקע של ישראל אחר, עַד דִּמְקַבֵּל כָּל אוֹנְסָא דְּאָתֵי מֵחֲמָתֵיהּ – עד שהמוכר יקבל על עצמו כל אונס שיגיע לישראל מחמת הגוי שקנה ממנו את הקרקע.
מַשְׁכַּנְתָּא – אדם שלוה מחבירו ממון, ומישכן לו קרקע, ולאחר שלא פרע את החוב בא המלוה לגבות את הקרקע, לֵית בָּהּ מִשּׁוּם דִּינָא דְבַר מִיצְרָא, ואין המצרן של השדה יכול לתבוע מהמלוה שימכור לו את הקרקע, והטעם לכך, דְּאָמַר רַב אַשִּׁי, אָמְרוּ לִי סָאבֵי דְּמָתָא מְחַסְיָא – אמרו לי זקני העיר ששמה מתא מחסיא, מַאי – מה פירוש הלשון 'מַשְׁכַּנְתָּא', דִּשְׁכוּנָה גַּבֵּיהּ – שהוא נחשב כ'שכן' של הקרקע, לְמַאי נַפְקָא מִינָּהּ – ולגבי איזו הלכה יש משמעות לכך שהוא שכן של הקרקע, לְדִינָא דְבַר מִיצְרָא, שכשם שהמצרן יכול לתבוע שימכרו לו את הקרקע מחמת שהיא נמצאת בשכנותו, כך המלוה יכול לתבוע זאת, כיון שהוא נחשב כשכן בכולה.
לִמְכּוֹר בְּרָחוֹק וְלִגְאוֹל בְּקָרוֹב – אדם המוכר קרקע כיון שהיא רחוקה מביתו, וכעת הזדמנה לו קרקע קרובה לביתו, ולכן הוא ממהר למכור את הקרקע הרחוקה, בְּרָע וְלִגְאוֹל בְּיָפֶה – המוכר קרקע רעה כדי לקנות בדמיה קרקע יפה שהזדמנה לו עתה, אֵין בָּהּ מִשּׁוּם דִּינָא דְבַר מִיצְרָא, מַאי טַעֲמָא – ומה הטעם לכך, חַיְישִׁינָן – כיון שיש חשש, דִּילְמָא אַדִּמְעַכֵּב לֵיהּ לְבַר מִיצְרָא – שמא עד שיתעכב למכור את הקרקע למצרן שלו, נַפְקָא אַרְעָא מִיָדֵיהּ – תצא הקרקע שהוא רוצה לקנות מידו, וְזָבַן לָהּ אִינִישׁ אַחֲרִינָא – ויקנה אותה אדם אחר, ולכן התירו לו למהר ולמכור את הקרקע שלו למי שירצה, כדי שיוכל לקנות בדמים אלו את הקרקע הקרובה לביתו או היפה יותר, וגם בכך יש משום עשיית הישר והטוב.
לִכְרַגָּא – המוכר קרקע כדי לשלם בה את מיסי המלכות, וְלִמְזוֹנֵי – וכן בית דין המוכרים קרקע של יתומים, שירשוה מאביהם, כדי לשלם מהדמים את מזונות האלמנה והבנות [שזו אחת מהתחייבותיו של האדם לאשתו בכתובתה, שהיא ובנותיה תהיינה ניזונות מנכסיו לאחר מותו], וְלִקְבוּרָה – אם מכרו את הקרקע כדי לשלם את דמי קבורת המת, שהיה בעל הקרקע, לֵית בֵּיהּ מִשּׁוּם דִּינָא דְבַר מִיצְרָא, והטעם לכך, דְּאָמְרֵי נְהַרְדָּעֵי – כיון שכך אמרו בני ישיבת נהרדעא, בית דין שבאו למכור מנכסי יתומים לאחד משלשה דברים אלו, לִכְרַגָּא, וְלִמְזוֹנֵי, וְלִקְבוּרָה, מְזַבְּנִינַן בְּלֹא אַכְרַזְתָּא – מוכרים את הקרקע ללא הכרזה, ואף שיתכן שיש בכך הפסד ליתומים, שאילו היו מכריזים היה מי שמשלם מחיר יותר יקר עבור הקרקע, מכל מקום אלו דברים שיש לעשותם במהירות ואין להשתהות בהם, ואם אפילו עבור רווח של היתומים אין משתהים כדי להכריז עליהם, כל שכן שאין משתהים במכירתם כדי למוכרם למצרני הקרקע.
לְאִשָּׁה – המוכר קרקע לאשה, לְיַתְמֵי – או המוכרה ליתומים, וּלְשׁוּתָּפֵי – אחד השותפים שמכר את חלקו בקרקע לשותף השני, לֵית בָּהּ מִשּׁוּם דִּינָא דְבַר מִיצְרָא, באשה וביתומים כיון שאין דרכם לחזר אחרי קרקעות, אלא הם קונים מהמוכר הראשון שמזדמן להם, לא תקנו חכמים שיוכלו מצרני הקרקע לסלקם משם, ובשותפים היינו כיון שהשותף עצמו נחשב כמצרן בכל הקרקע כולה, ועדיף הוא מהמצרנים האחרים שיש להם רק גבול אחד עם הקרקע.
הגמרא מבארת עתה מה הדין באופן שאינו מוכר את הקרקע לאחד ממצרניה, ויש לו כמה בני אדם הרוצים לקנותה, מי מהם קודם: שְׁכֵינֵי הָעִיר וּשְׁכֵינֵי שָׂדֶה – הבא למכור את שדהו, ורוצים לקנותה שני בני אדם, האחד שכנו בעיר, שבתיהם סמוכים, והאחד שכנו בשדה, שיש לו שדה בסמיכות לאותה שדה [אך אין להם גבול משותף, ולכן אין שייך בזה דין בר מצרא], שְׁכֵינֵי הָעִיר קוֹדְמִין. ואם היה אחד מהם שָׁכֵן, וְהשני תַלְמִיד חָכָם, תַּלְמִיד חָכָם קוֹדֵם. היה אחד מהם קָרוֹב ממשפחתו, וְהשני תַלְמִיד חָכָם, תַּלְמִיד חָכָם קוֹדֵם.
אִיבַּעְיָא לְהוּ – הסתפקו בני הישיבה, שָׁכֵן וְקָרוֹב מַהוּ – מה הדין אם היה אחד מהם שכן, והשני קרוב משפחתו, מי מהם קודם. תָּא שְׁמַע – בא ושמע ראיה לנידון זה מהפסוק במשלי (כז י), 'טוֹב שָׁכֵן קָרוֹב מֵאָח רָחוֹק', הרי ששכן עדיף מקרוב משפחה שאינו שכן.
מוסיף הרי"ף ומבאר, הַנֵּי כּוּלְּהוּ דְּאַמְרִינָן בְּהוּ דְּקָדְמֵי – כל האופנים הללו, שהתבאר שיש לאחד זכות קדימה על חבירו, משכיני העיר ושכיני שדה והלאה, מדובר באופן דלֵיכָּא חַד מִינַּיְיהוּ בַּר מִיצְרָא – שאין אחד מהם מצרן של הקרקע עצמה, שיש לו גבול משותף עמה, אֶלָּא תַּרְוַיְיהוּ רְחִיקֵי נִינְהוּ מֵהַאי אַרְעָא – אלא שניהם רחוקים מהקרקע עצמה, אֶלָּא מוּקְדָם הוּא דִמְקַדְּמִינַן חַד אַחַבְרֵיהּ – והנידון הוא רק לגבי זה שיש למוכר להקדים אחד מהם על פני חבירו, וְאִי קָדֵים אִידָךְ וְזָבַן – ומכל מקום אם אחד מהם קדם וקנה את הקרקע, אף שלכתחילה לא היה למוכר להקדים אותו אלא את חבירו, מכל מקום לֹא מַפְקִינָן מִינֵּיהּ – אין מוציאים מידו את הקרקע שקנה. אֲבָל בַּהֲדֵי בַּר מִיצְרָא – אבל אם היה אחד מהם בעל קרקע הסמוכה ממש לקרקע הנמכרת, כּוּלְּהוּ אִית בְּהוּ מִשּׁוּם דִּינָא דְבַר מִיצְרָא – בכל האופנים הללו יש משום דין בר מצרא, ואפילו אם היה השני שכנו בעיר או תלמיד חכם וכדומה.
