גמרא
שנינו במשנה, שהמקבל שדה לשנים מועטות, אין לו חלק בקורות שקמה. אָמַר אַבַּיֵי, בְּקוֹרוֹת שִׁקְמָה אֵין לוֹ, כמבואר במשנה, אך בִּשְׁבַח שִׁקְמָה יֵשׁ לוֹ, שאם צמחו ענפים חדשים והשביחו, יש למקבל חלק בהם. וְרָבָא אָמַר, אֲפִלּוּ בִּשְׁבַח שִׁקְמָה אֵין לוֹ, כיון שאין לו כל הפסד בתבואה שזרע מחמת שבח עצי השקמה. פוסק הרי"ף, וְהִלְכְתָא כְּרָבָא.
מביאה הגמרא מעשה בענין זה: רַב פָּפָּא, קַבֵּיל אַרְעָא לְאַסְפַּסְתָּא – קיבל קרקע על מנת לזרוע בה אספסת, קָדְחוּ בָּהּ תָּאלֵי – צמחו באותה שדה אילנות, כִּי קָא מִסְתַּלֵּק – כאשר הסתיים זמן עבודתו באותה שדה, והסתלק ממנה, אָמַר לְהוּ – אמר רב פפא לבעלי השדה, הָבוּ לִי שִׁבְחַאי – תנו לי חלק בשבח שהשביחה השדה על ידי צמיחת האילנות. אָמַר לֵיהּ רַב שִׁישָׁא בְּרֵיהּ [-בנו] דְּרַב אִידִי, אֶלָּא מֵעַתָּה, לפי דבריך, שמגיע לך חלק בשבח של האילנות, דִיקְלֵי – אם היית מקבל לעבוד בקרקע שיש בה דקלים, וְאַלִּים – והיו נעשים הגזעים עבים וגבוהים יותר, בָּעֵי מַר שִׁבְחֵיהּ – האם היית מבקש שיתנו לך חלק באותו שבח. אָמַר לֵיהּ – השיב לו רב פפא, הָתָם – שם, באופן שאמרת, לָאו אַדַּעְתָּא דְּהָכִי נָחַת – היורד לשדה אילן אינו יורד על דעת כן שיקבל מהשבח שהשביחו עיקרי האילנות, אלא על דעת ליטול חלק בפירות בלבד, אֲנָא – אבל אני, שבשעה שקיבלתי את השדה לא היו בה אילנות כלל, אַדַּעְתָּא דְּהָכִי נָחִיתְנָא – ירדתי לעובדה על דעת כן שאקבל חלק בכל מה שיגדל בה, ואף האילנות בכלל. המשיך רב שישא ושאל את רב פפא, כְּמַאן – כדעת מי אתה סובר, שאתה טוען כן, האם כְּאַבַּיֵי, דְּאָמַר, בִּשְׁבַח שִׁקְמָה יֵשׁ לוֹ, וכפי שהתבאר לעיל. אָמַר לֵיהּ רב פפא, אֲפִלּוּ תֵּימָא – יכול אני לטעון טענתו אפילו אם אסבור כְּשיטת רָבָא, הָתָם – שם, בשבח שיקמה, לֵית לֵיהּ פְּסֵידָא – אין למקבל השדה כל הפסד בכך שהשביחו עצי השקמה שבשדה, שהרי קיבל את הקרקע על דעת כן שיש בה עצי שקמה, ובין כך אינו יכול לזרוע באותו מקום, הָכָא – אבל כאן, במעשה שלי, אִית לֵיהּ פְּסֵידָא – יש לי הפסד בכך שצמחו אילנות בשדה, שהרי באותו מקום שצמחו אילנות הייתי יכול לזרוע אספסת. אָמַר לֵיהּ רב שישא לרב פפא, אם כן, שכל טענתך מחמת ההפסד שנגרם לך מהעצים, מַאי פְּסֵידָךְ – מה הפסדת, יְדָא דְאַסְפַּסְתָּא – אספסת מועטה בשיעור שהיית יכול לזורע במקום הדקלים, שָׁקוּל יְדָא דְאַסְפַּסְתָּא וְזִיל – טול שיעור זה של אספסת, ולך, ואינך יכול לתבוע חלק בעצים שצמחו שם, שהם יקרים יותר. אָמַר לֵיהּ רב פפא, אֲנָא – אני, אם לא היו צומחים שם אילנות, כּוּרְכְּמָא רִישְׁקָא רַבָּאִי – הייתי זורע ומגדל באותו מקום כורכום שדמיו יקרים מאד. אָמַר לֵיהּ, בכך שאמרת עתה שהיית זורע בו כורכום, שהוא צמח שצריך לזורעו בכל שנה מחדש, ולא אמרת שהיית זורע בו אילנות המתקיימים משנה לשנה, גָּלִית בְּדַעְתָּךְ דִלְמִשְׁקַל וְאִסְתַּלּוֹקֵי עָבַדְתְּ – גילית דעתך שהיתה כוונתך מתחילה לזרוע דברים שאינם מתקיימים ונשארים ביד בעל השדה, אלא לזרוע דברים שאתה יכול ליטלם איתך ולצאת מהשדה, ואם כן, שְׁקוֹל כּוּרְכְּמָא רִישְׁקָא – טול את ה'כורכום' שלך, כלומר את אותם עצים שצמחו בשדה, וְזִיל – ולך, וכיון שעדיין לא הספיקו אותם עצים לטעון פירות, אין שוויים מרובה כעת, ואֵין לְךָ אֶלָּא דְּמֵי עֵצִים בִּלְבַד, כלומר, אינך נוטל אלא כשווי העצים הללו בתורת עצים קצוצים להסקה וכדומה, ולא כשוויים כאילנות העתידים להוציא פירות.
