כפי שהתבאר, בעל חוב הגובה את הקרקע מיד היורש של הלוה או מיד הלוקח מהלוה, לאחר שהוא השביחה, עליו להחזיר לו את השבח שהשביח, אך אינו צריך לעשות כן על ידי נתינת חלק מהקרקע, אלא יכול לתת לו את דמי השבח. וְהַנֵּי מִילֵּי – ודין זה הוא רק הֵיכָא דְּשַׁוְּיָהּ לֹוֶה לְהַהִיא אַרְעָא נִיהֲלֵיהּ דְּמַלְוֶה אַפּוֹתִּיקֵי – באופן שהלוה שיעבד למלוה קרקע מסוימת זו שביד הלוקח, או שביד היורש, והתנה עמו שלא יהא לו פרעון אלא ממנה, וְלֹא קָא מַסִּיק בֵּיהּ אֶלָּא שִׁעוּר אַרְעָא בִּלְחוֹד – ואין המלוה נושה בלוה אלא את דמי הקרקע עצמה, ללא השבח, באופן זה נוטל המלוה את הקרקע עם השבח, ומשלם ללוקח או ליורש את דמי השבח, אֲבָל אִי לֹא שַׁוְּיֵהּ נִיהֲלֵיהּ אַפּוֹתִּיקֵי – אך אם לא ייחד הלוה למלוה קרקע זו לפרעון החוב, כֵּיוָן דְּלֹא מַסִּיק בֵּיהּ בְּלֹוֶוה אֶלָּא שִׁעוּר אַרְעָא בְּלֹא שְׁבָחָא – כיון שאין המלוה נושה בלוה אלא את שווי הקרקע לבדה, ללא השבח שעליה, לֵית לֵיהּ לְמִשְׁקַל שְׁבָחָא דְאַשְׁבַּח יַתְמָא – אינו יכול ליטול כלל את השבח שהשביחו היתומים, אוֹ שְׁבָחָא דְאַשְׁבַּח לוֹקֵחַ – או את השבח שהשביח הלוקח, וְדִינָא הוּא דְּשָׁבִיק לְהוּ מַלְוֶה גְּרִיוָא בְּהַהִיא אַרְעָא – והדין הוא שצריך המלוה להשאיר להם חלק מקרקע כְּשִׁעוּר שְׁבַחַיְיהוּ – בשיעור השבח שהשביחו בקרקע, אִי (בעי) [בָּעוּ] – אם אכן רצונם בכך, אוֹ, אם רוצים הלקוחות או היתומים, דְּיָהֲבֵי לֵיהּ זוּזֵי וּמְסַלְּקֵי לֵיהּ – נותנים לו את דמי ההלואה, ומסלקים אותו מהקרקע לגמרי, והטעם לכך, כֵּיוָן דְּלֹא הַוְיָא אַרְעָא אַפּוֹתִּיקֵי – כיון שלא ייחד לו קרקע זו לגביית החוב, ויכולים הם לסלקו במעות. אֲבָל אִי שַׁוְיָא נִיהֲלֵיהּ אַפּוֹתִּיקֵי – אך אם ייחד לו קרקע זו, כְּמַאן דְּקָנֵי לָהּ דָּאמֵי – הרי זה נחשב כאילו קנה המלוה את הקרקע כבר מזמן ההלואה, וַהֲוָה לֵיהּ יַתְמֵי אוֹ לוֹקֵחַ כְּמַאן דְאַשְׁבַּח בְּאַרְעָא דְּלֹא דִּילֵיהּ – והיתום או הקונה שהשביחו את הקרקע, נחשבים כמי שירדו לקרקע שאינה שלהם, והשביחו אותה ללא רשות, הִלְכָּךְ שָׁקִיל לֵיהּ בַּעַל חוֹב לְכוּלָּהּ אַרְעָא – לכן נוטל המלוה את הקרקע כולה עם השבח שעליה, וּמְסַלֵּק לְהוּ לִשְׁבַחַיְיהוּ בִּדְמֵי – ונותן להם את שווי השבח בדמים.
וְהַנֵּי מִילֵּי – ודין זה, שאם היתה הקרקע אפותיקי נותן המלוה את דמי השבח ליתומים או ללקוחות, היינו רק בְּאופן דַהֲוָה שְׁבַח כְּנֶגֶד הוֹצָאָה – שהיה השבח שוה לדמים שהוציאו היתומים או הלקוחות בקרקע, אֲבָל אם לא היו ההוצאה והשבח שוים, אין להם אלא כפחות שביניהם, ולכן, אִי הַוְיָא [-אם היתה] ההוֹצָאָה יְתֵירָה עַל הַשְּׁבַח, לֵית לְהוּ הוֹצָאָה אֶלָּא כְּנֶגֶד שְׁבַח – נוטלים על ההוצאה את שיעור השבח בלבד, ולא יותר, וְאִי הֲוָה [-ואם היה] השְׁבַח יָתֵר עַל ההוֹצָאָה, שָׁקִיל לוֹקֵחַ הוֹצָאָה מִבַּעַל חוֹב – נוטל הלוקח רק את דמי ההוצאות מהמלוה שנטל את השבח, וכדין כל יורד לשדה חבירו שלא ברשות, שנוטל או את ההוצאה או את השבח, הפחות שביניהם, וּשְׁבַח מִמּוֹכֵר – ואת שאר שווי השבח, שלא שילם לו המלוה, משלם לו הלוה שמכר לו את הקרקע, לפי שֶׁכָּךְ כּוֹתֵב לוֹ מוֹכֵר לְלוֹקֵחַ בשטר המכירה, אֲנָא אֵיקוּם וְאִידְכֵּי וְאֶמְרוֹק וְאֵישְׁפֵּי זְבִינֵי אִלֵּין – אני אקום, ואטהר, ואנקה, ואשקיט את המכר הזה, אִינּוּן וְעַמְלֵיהוֹן וּשְׁבָחֵיהוֹן – הוא עצמו, וה'עמל', כלומר השבח שתוציא על ידי הוצאות, וכן את השבח שיבוא מעצמו, ומחמת כן חייב הלוה שמכר את הקרקע לשלם את השבח היתר על ההוצאה לקונה. וְיַתְמֵי – ואילו היתומים שהשביחו, והיה השבח יותר מההוצאה, שָׁקְלֵי לָהּ לְהוֹצָאָה מִבַּעַל חוֹב – נוטלים הם את ההוצאה מהמלוה, וּשְׁבָחָא לֵיכָּא מִמַּאן דְּשָׁקְלֵי לֵיהּ – ואת שאר השבח אין להם ממי ליטול. וְעִיקָּרָא דְּהָא מִילְּתָא כְּבָר בָּרֵירְנָא לָהּ – ועיקר דין זה כבר התבאר לעיל בְּפֶרֶק שְׁנַיִם אוֹחֲזִין בְּטַלִּית.
