פרק ז א אַ֣לְלַי לִ֗י כִּ֤י הָיִ֨יתִי֙ כְּאָסְפֵּי־קַ֔יִץ כְּעֹֽלְלֹ֖ת בָּצִ֑יר אֵין־אֶשְׁכּ֣וֹל לֶֽאֱכ֔וֹל בִּכּוּרָ֖ה אִוְּתָ֥ה נַפְשִֽׁי׃ ב אָבַ֤ד חָסִיד֙ מִן־הָאָ֔רֶץ וְיָשָׁ֥ר בָּֽאָדָ֖ם אָ֑יִן כֻּלָּם֙ לְדָמִ֣ים יֶֽאֱרֹ֔בוּ אִ֥ישׁ אֶת־אָחִ֖יהוּ יָצ֥וּדוּ חֵֽרֶם׃
֍ ֍ ֍
פרק ז (א) מקונן עתה הנביא על שפלות הדור, שכל החסידים והישרים תמו מן הארץ, ונשאר הוא לבדו נאמן לה', ועל כך אומר, אַלְלַי לִי, כִּי הָיִיתִי כְּאָסְפֵּי קַיִץ – כתאנה שנשארה בסוף הקיץ, לאחר שכבר ליקטו את כל התאנים הטובות מהעץ, כְּעֹלְלֹת בָּצִיר – כאשכול ענבים שנשאר בכרם לאחר שסיימו לבצור את כל הענבים, אֵין אֶשְׁכּוֹל נוסף הראוי לֶאֱכוֹל, ואין בִּכּוּרָה [-תאנה משובחת] אשר אִוְּתָה נַפְשִׁי.
(ב) ומבאר את הנמשל של דבריו, אָבַד חָסִיד מִן הָאָרֶץ, המשול לאשכול ענבים, כי החסיד הוא העושה את הדברים יותר מכפי חיובו לפנים משורת הדין, בין בדברים שבין אדם לחבירו ובין בדברים שבין אדם למקום, ומשול לאשכול המלא פירות, וְיָשָׁר בָּאָדָם, העושה לכל הפחות את הישר בדברים שבין אדם לחבירו, המשול לתאנה, גם הוא אָיִן, אלא להיפך, כֻּלָּם לְדָמִים יֶאֱרֹבוּ, לשפוך דם, ואִישׁ אֶת אָחִיהוּ יָצוּדוּ חֵרֶם – בפח ומלכודת.
