משנה
הַמְקַבֵּל שָׂדֶה מֵחֲבֵרוֹ, ואמר לו שנותנו לו לשֶׁבַע שָׁנִים בִּשְׁבַע מֵאוֹת דִּינָר, הרי שפירט לו שעל כל שנה ישלם לו מאה דינר, אֵין הַשְּׁבִיעִית מִן הַמִּנְיָן, ואינו צריך לשלם לו עליה. אך אם אמר לו שנותנו לו לשָׁבוּעַ אֶחָד [-לשבע שנות שמיטה] בִּשְׁבַע מֵאוֹת דִּינָר, השנה הַשְּׁבִיעִית גם היא מִן הַמִּנְיָן, ועליו לשלם לו גם עליה, ואף על פי שאינו יכול לזרוע בה, מכל מקום יכול לשטוח בה פירות, ואינו יכול לנכות לו את דמיה כיון שאמר לו מחיר כללי על כל השנים יחד.
נאמר בתורה 'ביומו תתן שכרו', ו'לא תלין פעולת שכיר אתך עד בוקר', ומשנתנו מבארת מתי הוא זמן חיוב התשלום לשכיר, שאם לא שילם בעל הבית באותו זמן הרי הוא עובר איסור.
שְׂכִיר יוֹם – פועל העובד עבודתו במשך כל היום, גּוֹבֶה את שכרו כָּל הַלַּיְלָה, ואם לא שילם לו בעל הבית עד הבוקר, עובר באיסור 'בל תלין'. שְׂכִיר לַיְלָה – פועל העובד עבודתו כל הלילה, גּוֹבֶה את שכרו כָּל הַיּוֹם, ואם לא שילם לו ביום, עובר בעל הבית באיסור. שְׂכִיר שָׁעוֹת – פועל הנשכר לשעות מסוימות באמצע היום או באמצע הלילה, אם הסתיימה מלאכתו באמצע הלילה, גּוֹבֶה שכרו כָּל אותו הַלַּיְלָה, וְאם הסתיימה מלאכתו באמצע היום, גובה שכרו כָל הַיּוֹם.
שְׂכִיר שַׁבָּת – הנשכר לשבוע עבודה, שְׂכִיר חֹדֶשׁ, שְׂכִיר שָׁנָה, שְׂכִיר שָׁבוּעַ – הנשכר לשבע שנים, דינו תלוי בזמן שבו סיים הפועל את מלאכתו, אם יָצָא בַיּוֹם, גּוֹבֶה כָּל הַיּוֹם, ואם יָצָא בַלַּיְלָה, גּוֹבֶה כָּל הַלַּיְלָה וְכָל הַיּוֹם, והיינו כשיטת רבי שמעון, החולק על תנא קמא, הסובר שגם בשכיר שעות, המוזכר ברישא, אם יצא בלילה זמנו כל הלילה וכל היום שאחריו.
גמרא
תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, מִנַּיִן לִשְׂכִיר יוֹם שֶׁגּוֹבֶה שכרו כָּל הַלַּיְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט יג) 'לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ', ומִנַּיִן לִשְׂכִיר לַיְלָה שֶׁגּוֹבֶה כָּל הַיּוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד טו) 'בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ, וְלֹא תָבֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ'. שואלת הגמרא, אֵיפוּךְ אֲנָא – שמא נאמר בהיפך, ששכיר יום גובה כל היום, ושכיר לילה גובה כל הלילה. משיבה הגמרא, שְׂכִירוּת אֵינָהּ מִשְׁתַּלֶּמֶת אֶלָּא לְבַסּוֹף, ולכן שכיר יום אינו יכול לתבוע שכרו אלא לאחר שהסתיים היום, וזמנו כל הלילה. ושכיר לילה תובע שכרו לאחר שהסתיים הלילה, וזמנו כל היום.
תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, מִמַּשְׁמַע שֶׁנֶּאֱמַר – ממשמעות לשון הפסוק 'לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ', וכי אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁהיינו עַד בֹּקֶר, וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר – לשם מה הוצרכה התורה לכתוב בפירוש 'עַד בֹּקֶר', מְלַמֵּד בכך הפסוק שֶׁאֵינוֹ עוֹבֵר עָלָיו אֶלָּא בֹּקֶר רִאשׁוֹן בִּלְבַד שלא שילם לו, אך אינו עובר בכל יום ויום לאחר מכן. מבררת הגמרא, מִיכַּן וְאֵילָךְ מַאי – לאחר שכבר עבר בוקר ראשון ולא שילם לו, במה עובר בעל הבית אם ממשיך הוא לעכב את שכרו עוד. ומבארת, אָמַר רַב, עוֹבֵר מִשּׁוּם בַּל תַּשְׁהֶה, ואָמַר רַב יוֹסֵף, מַאי קְרָא – מאיזה פסוק ניתן ללמוד שיש איסור להשהות ולעכב את שכר השכיר [אף לאחר שכבר עבר הבוקר הראשון, ואינו עובר עתה שוב על איסור הלנת שכר האמור בתורה], שנאמר במשלי (ג כח) 'אַל תֹּאמַר לְרֵעֲךָ לֵךְ וָשׁוּב וְיֵשׁ אִתָּךְ'.
