אִיתְּמַר – נאמרה הלכה זו בבית המדרש, בעל הבית הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ, צֵא וּשְׁכוֹר לִי [-עבורי] פּוֹעֲלִין, והלך ושכר עבורו פועלים, ולא שילם להם בזמן, שְׁנֵיהֶן [השליח ובעל הבית עצמו], אֵין עוֹבְרִים מִשּׁוּם בַּל תָּלִין, והטעם לכך, זֶה [-בעל הבית] לְפִי שֶׁלֹּא שְׂכָרָן בעצמו, וְזֶה [-השליח] אינו עובר לְפִי שֶׁאֵין פְּעֻלָּתָן אֶצְלוֹ – שלא עשו מלאכה עבורו. וְהוּא – ובתנאי דְּאָמַר לְהוּ השליח בפירוש שיהא שְׂכַרְכֶם עַל בַּעַל הַבַּיִת, אֲבָל אִי לֹא אָמַר לְהוּ הָכִי – אך אם לא אמר להם כן, אלא שכרם בסתם, באופן שהבינו הפועלים שהשליח עצמו הוא המתחייב לשלם להם את שכרם, הַשָּׁלִיחַ עוֹבֵר באיסור בל תלין אם אינו משלם להם בזמן, מִשּׁוּם דִּפְעֻלָּתָן אֶצְלוֹ הִיא – כיון שנחשב הדבר כאילו עשו את המלאכה עבורו, מאחר וכך הבינו מתוך דבריו, כִּדְתַנְיָא בברייתא, הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֵל, ואמר לו ששוכרו לַעֲשׂוֹת מלאכה בְּשֶׁלּוֹ, וְהֶרְאָהוּ בְּשֶׁל חֲבֵרוֹ – והראה לפועל את שדה חבירו, ועשה הפועל מלאכה עבור חבירו, נוֹתֵן לוֹ שְׂכָרוֹ מֻשְׁלָם – חייב השוכר את הפועל לשלם לו את כל שכרו, כיון שכך אמר לפועל, וְחוֹזֵר אותו אדם ששכר את הפועל וְנוֹטֵל מִבַּעַל הַבַּיִת שיעור ממון כפי מַה שֶּׁהֶהֱנָה אוֹתוֹ.
שנינו במשנה, 'שְׂכִיר שָׁעוֹת גּוֹבֶה כָּל הַיּוֹם וְכָל הַלַּיְלָה' וְכוּ'. אָמַר רַב, שְׂכִיר שָׁעוֹת דְּיוֹם, שנשכר לכמה שעות ביום, והסתיימה מלאכתו ביום, גּוֹבֶה כָּל הַיּוֹם. שְׂכִיר שָׁעוֹת דְּלַיְלָה, גּוֹבֶה כָּל הַלַּיְלָה. וּשְׁמוּאֵל אָמַר, (אפילו שכיר שעות דיום גובה כל היום וכל הלילה) [כשם ששכיר יום גובה כל הלילה, כך שְׂכִיר שָׁעוֹת דְּיוֹם, הגם שהסתיימה מלאכתו באמצע היום, מכל מקום גּוֹבֶה כָּל הַיּוֹם [ובזה הוא סובר כרב], וּשְׂכִיר שָׁעוֹת דְּלַיְלָה, גּוֹבֶה כָּל הַלַּיְלָה וְגם כָל הַיּוֹם, כיון שסובר שמואל שלענין זה היום הולך אחר הלילה].
מקשה הגמרא, תְּנָן – שנינו במשנתנו, שְׂכִיר שָׁעוֹת גּוֹבֶה כָּל הַלַּיְלָה וְכָל הַיּוֹם, וּתְיוּבְתָּא דְּרַב – וקשה מהמשנה על דברי רב, האומר שגם שכיר שעות דלילה זמנו רק כל הלילה, ללא היום שלאחריו [ואילו שמואל יעמיד את המשנה בשכיר שעות דלילה, שזמנו כל הלילה וכל היום שלאחריו]. מתרצת הגמרא, אָמַר לָךְ רַב, אין כוונת המשנה שאותו שכיר שעות זמנו כל היום וכל הלילה, אלא לִצְדָדִין קָתָּנֵי – כוונת המשנה לשני מקרים שונים, שאם היה הוא שְׂכִיר שָׁעוֹת דְּיוֹם, גּוֹבֶה כָּל הַיּוֹם, ואם היה שְׂכִיר שָׁעוֹת דְּלַיְלָה, גּוֹבֶה כָּל הַלַּיְלָה. פוסק הרי"ף, וְהִלְכְתָא כְּרַב – ההלכה היא כדברי רב, כיון דְּקָיְימָא לָן (בכורות מט:) דהִלְכְתָא כְּרַב בְּאִיסּוּרֵי – שההלכה כדברי רב בדברים השייכים לאיסור והיתר, ואף כאן הנידון הוא לגבי איסור 'בל תלין'.
כָּל הַכּוֹבֵשׁ שְׂכַר שָׂכִיר, עוֹבֵר בַּחֲמִשָּׁה שֵׁמוֹת [-איסורים], מִשּׁוּם 'בַּל תַּעֲשֹׁק', וּמִשּׁוּם 'בַּל תִּגְזֹל', וּמִשּׁוּם 'בַּל תָּלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר' (ויקרא יט יג) וּמִשּׁוּם 'בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ', וּמִשּׁוּם 'וְלֹא תָבוֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ'. מבררת הגמרא, אֵי זֶה הוּא 'עֹשֶׁק', וְאֵי זֶה הוּא 'גֶּזֶל', ומביאה בזה מחלוקת אמוראים, אָמַר אַבַּיֵי, אם בעל הבית אומר לשכיר 'לֹא שְׂכַרְתִּיךָ מֵעוֹלָם', זֶה הוּא עֹשֶׁק. ואם אמר בעל הבית לשכיר אמנם שְׂכַרְתִּיךָ, וְנָתַתִּי לְךָ שְׂכָרְךָ, זֶה הוּא גֶּזֶל. ורָבָא אָמַר, זֶה הוּא עֹשֶׁק וזֶה הוּא גֶּזֶל, ואין חילוק ביניהם, ובין אם אמר לֹא שְׂכַרְתִּיךָ מֵעוֹלָם, אוֹ שֶׁאמר שְּׂכַרְתִּיךָ וְנָתַתִּי לְךָ שְׂכָרְךָ, חַד טַעֲמָא הוּא – דין אחד להם, וְלָמָּה חִלְקָן הַכָּתוּב לְעֹשֶׁק וְגֶזֶל – למה חילקה זאת התורה לשני איסורים, וְאָמַר 'לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ', וְ'לֹא תִגְזֹל', כדי לַעֲבוֹר עָלָיו בִּשְׁנֵי לָאוִין, ונמצא שכל בעל בית שאינו משלם שכרו עובר בשני איסורים אלו.
נאמר בפסוק (דברים כד טו) 'בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ וְלֹא תָבוֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ כִּי עָנִי הוּא וְאֵלָיו הוּא נוֹשֵׂא אֶת נַפְשׁוֹ', וביאור הפסוק הוא, מִפְּנֵי מָה עָלָה פועל זֶה בַּכֶּבֶשׁ, וְנִתְלָה בָּאִילָן, וּמָסַר לְךָ אֶת נַפְשׁוֹ, האם לֹא בשביל שֶׁתִּתֵּן לוֹ שְׂכָרוֹ, ולכן אסרה התורה לעכב את שכרו (דאמר קרא ואליו הוא נושא את נפשו). דָּבָר אַחֵר – דרשה אחרת על פסוק זה, 'וְאֵלָיו הוּא נוֹשֵׂא אֶת נַפְשׁוֹ' וְכוּ', ללמד שכָּל הַכּוֹבֵשׁ שְׂכַר שְׂכִיר, כְּאִילּוּ נוֹטֵל נִשְׁמָתוֹ מִמֶּנּוּ.
