גמרא
שנינו במשנה, 'נפחתה העליה, ואין בעל הבית רוצה לתקן, הרי בעל העליה יורד ודר למטה'. מבררת הגמרא, וְכַמָּה נִפְחֲתָה, כלומר, מהו השיעור שכאשר נפחתה העליה בשיעור זה יכול בעל העליה לרדת ולדור לגמרי בבית, ואינו משתמש בעליה כלל. מביאה הגמרא מחלוקת בענין זה, רַב אָמַר, היינו כאשר נפחתה העליה בְּרוּבָּה, אך אם לא נפחתה העליה ברובה, משתמש הוא במקום שנשאר בעליה, ומשתמש בבית רק בשיעור שנפחתה בו העליה, וכגון אם נפחתו ארבעה טפחים מהעליה, רשאי הוא לרדת לבית ולהשתמש בו במקום בשיעור ארבעה טפחים, ושאר תשמישיו עושה בעליה. וּשְׁמוּאֵל אָמַר, אפילו אם נפחתה רק בְּאַרְבָּעָה טפחים, יורד הוא לבית ועושה שם כל תשמישיו. ומבארת הגמרא את מחלוקתם, רַב אָמַר דוקא אם נפחתה בְּרוּבָּה, אֲבָל אם נפחתה בְּאַרְבָּעָה טפחים, אינו יורד לגמרי למטה, כיון שאָדָם דָּר חֶצְיוֹ לְמַעְלָה וְחֶצְיוֹ לְמַטָּה. וּשְׁמוּאֵל אָמַר אפילו אם נפחתה בְּאַרְבָּעָה יורד למטה, כיון שאֵין אָדָם דָּר חֶצְיוֹ לְמַעְלָה וְחֶצְיוֹ לְמַטָּה, וכיון שמחמת הפחת שבעליה אינו יכול לדור רק למעלה, הרי הוא יורד ודר למטה, בבית, עד שיתקן לו הלה את העליה. פוסק הרי"ף, וְהִלְכְתָא כִּשְׁמוּאֵל, שאפילו אם נפחתה העליה בשיעור ארבעה טפחים, יורד למטה.
מַתְנִיתִין – משנתנו, בְּשׂוֹכֵר וּמַשְׂכִּיר הִיא, כלומר, שהיו הבית והעליה שייכים לאדם אחד, והשכיר את העליה לחבירו. ובמשנה להלן יבואר הדין באופן שהיה הבית שייך לאדם אחד והעליה שייכת לאדם אחר.
וְדין זה של המשנה הוא דַוְקָא באופן דְאָמַר לֵיהּ המשכיר לשוכר, 'עֲלִיָּה זוֹ שֶׁעַל גַּבֵּי בַּיִת זֶה אֲנִי מַשְׂכִּיר לָךְ', דְּשַׁעְבְּדֵיהּ בַּיִת לָעֲלִיָּה – כיון שבלשון זו, שהזכיר גם את הבית עצמו, שיעבד את הבית לשכירות העליה, שאם מחמת סיבה כל שהיא לא יוכל השוכר להשתמש בעליה, יהיה רשאי להשתמש בבית. כִּי הָא – וכמו מימרא זו דְרַבִּין בַּר רַב אַדָּא אָמַר רַבִּי יִצְחָק, מַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד שֶׁאָמַר לַחֲבֵרוֹ, דָּלִית זוֹ שֶׁעַל גַּבֵּי הַפַּרְסֵק הַזֶּה – עץ גפן זה, שענפיו מודלים ומושכבים על גבי עץ אפרסקים, אֲנִי מַשְׂכִּיר לָךְ, וְנֶעֱקַר הַפַּרְסֵק מִמְּקוֹמוֹ, וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי רַבִּי חִיָּיא, וְאָמַר למשכיר, חַיָּב אַתָּה לְהַעֲמִיד לוֹ הַפַּרְסֵק כָּל זְמַן שֶׁהַדָּלִית קַיֶּמֶת, שכיון שהזכירו בלשון השכירות, הרי שעבדו לשכירות הדלית של הגפן, וּמִשּׁוּם הָכֵי – ולכן גם בנידון של משנתנו, כאשר נפחתה העליה יוֹרֵד בַּעַל הָעֲלִיָּה וְדָר לְמַטָּה, עַד שֶׁיְּתַקֵּן לוֹ המשכיר אֶת הָעֲלִיָּה.
וּכְשֶׁהוּא דָּר – ובאופן שיורד השוכר מהעליה ודר בבית, והרי בבית כבר גר קודם לכן המשכיר, הדין הוא ששְׁנֵיהֶן הֵן דָּרִין – גרים שם שניהם יחד, השוכר והמשכיר, ואין השוכר יכול להוציא את המשכיר מביתו ולגור שם לבדו, כיון דְאָמַר לֵיהּ המשכיר לשוכר, אמנם השכרתי לך את העליה ואף שיעבדתי את הבית לשכירות זו, אך אַדַּעְתָּא דְאַפּוּקַן לֹא אַגְרִי לָךְ – לא היתה כוונתי להשכירה לך על דעת כן שתוציאני מביתי.
אֲבָל אם אָמַר לֵיהּ המשכיר לשוכר רק 'עֲלִיָּה זוֹ אֲנִי מַשְׂכִּיר לָךְ', ולא הזכיר את הבית כלל, וְנָפַל העליה, אֵינוֹ חַיָּב לְתַקֵּן, כיון שאמר לו 'עליה זו', והיינו כפי שהיא עתה, וְאַף אֵינוֹ יוֹרֵד לְמַטָּה, כיון שלא הזכיר את הבית ולא שעבדו. וְאִי אָמַר לו שהוא משכיר לו 'עֲלִיָּה' סְתָם, ולא אמר לו 'עליה זו', וְנָפַל העליה, חַיָּב לְהַשְׂכִּיר לוֹ עֲלִיָּה אַחֶרֶת, כיון שזו היתה התחייבותו של המשכיר להעמיד לו עליה כל שהיא, ואם נפלה זו, יעמיד לו אחרת.
