שנינו במשנה, 'סָמַךְ לוֹ כֹּתֶל אַחֵר, אף על פי שלא נתן עליו את התקרה, מגלגלין עליו את הכל'. אָמַר רַב הוּנָא, סָמַךְ לְפַלְגָּא – אם סמך כותל אחר כנגד מחצית מגובה הכותל שבנה חבירו, וכגון שחבירו הגביה את הכותל עשר אמות, והוא בנה כנגדו כותל בגובה שבע אמות, סָמַךְ לְכוּלָּהּ – הרי זה כמי שסמך כותל לכל גובה הכותל של חבירו, ונותן לו את חלקו בכל אותן עשר אמות שבנה חבירו, כיון שבודאי הוא עתיד להשלים את גובה הכותל שלו עד גובה הכותל שבנה חבירו. וְרַב נַחְמָן אָמַר, לְמַאי דְּסָמַךְ סָמַךְ – כנגד גובה הכותל שסמך לו כותל אחר, אכן עליו לשלם, ואם בנה שבע אמות, משלם רק על שלש אמות יתירות שבכותל חבירו [מלבד ארבע האמות הראשונות, שבהם הוא חייב להשתתף בכל אופן], כיון שגילה דעתו שנח לו בהגבהה זו שהגביה חבירו, ולכן גם הוא עצמו בנה גובה כזה, וּלְמַאי דְּלֹא סָמַךְ, לֹא סָמַךְ – אך כנגד החלק שלא סמך לו כותל, וכגון אותן שלש אמות יתירות שבין שבי לעשר, אינו צריך לשלם. פוסק הרי"ף, וְהִלְכְתָא כְּרַב נַחְמָן, שמשלם רק על אותו חלק שבנה כנגדו. וּמוֹדֶה רַב נַחְמָן שיש אופן שבו עליו לשלם את חלקו בכל מה שבנה חבירו, ואף על פי שבנה כנגדו רק כותל קטן, של ארבע אמות, בְּאַפְרִיזָא – באופן שהניח על הכותל המשותף שביניהם קורה גדולה, שמניחים עליה קורות קטנות לעשות תקרה, כדי שלא ירקיבו הקורות הקטנות מלחלוחית הכותל, וּקִיבַעְתָּא דִכְשׁוּרֵי – וכן באופן שחקק בכותל המשותף שביניהם חורים קטנים להניח בהם את ראשי הקורות העתידים לחבר בין הכותל המשותף לבין הכותל שבנה בעצמו כנגדו, שבאופנים אלו גילה דעתו שבכוונתו להגביה את הכותל שלו עד כנגד גובה הכותל המשותף שבנה חבירו, ועליו לשלם מחצית מדמי כל הכותל.
אָמַר רַב נַחְמָן, שני שותפים בקרקע, שבנה אחד מהם את הכותל המפריד ביניהם בגובה שהוא יותר מארבע אמות, שהתבאר שאין השותף השני צריך לשלם לו על החלק הגבוה יותר מארבע אמות, ואותו חלק שמעל ארבע אמות שייך רק לשותף שבנה זאת, ואם השותף השני טוען ששילם גם על חלק זה ויש לו שותפות בו עליו להביא ראיה לדבריו, אף אם יש באותו כותל בֵּי [קוּרֵי] – חורים מיוחדים העשויים להכניס בהם את ראשי הקורות של השותף השני, ולשותף הבונה בעצמו אין כל שימוש בחורים אלו, שהרי הם פונים לחצר השותף השני, לֹא הֲוֵי חֲזָקָה – אין זו ראיה ששילם לו על חלקו בכותל ויכול להשתמש בחורים אלו, וְאַף עַל גַּב דְּמוּנָח הִימְלָטָא – ואף שמונחים שם עצים קטנים העשויים להגן על הקורות שיניחו שם שלא ירקיבו, ולכאורה יכול השותף השני לטעון שזו ראיה ששילם את חלקו בכותל, שאם לא כן מדוע בנה שותפו את החורים הללו שאין לו כל שימוש ותועלת בהם, מכל מקום אין זו ראיה, והטעם לכך, דְּאָמַר – כיון שיכול השותף שבנה זאת לטעון, אֲמֵינָא – אמרתי בליבי, לְכִי מִיפַיְּיסַת לִי – כאשר תפייס אותי, בתשלום או בדברים, שאסכים שתניח את קורות ביתך על הכותל שבניתי, לֹא תִּתְרַע אֲשִׁיתַאי – לא יתקלקל הכותל שבניתי על ידי שתקדח בו חורים אלו, ולכן מתחילה עשיתי חורים אלו, כדי שאוכל להניח לך להשתמש בהם כשאתרצה בכך, אך עדיין לא שילמת לי עליהם.
