המשנה מבארת עתה את חיובי אנשי העיר זה לזה, בענינים הנוגעים לתועלת העיר כולה: כּוֹפִין אוֹתוֹ – בני העיר כופים כל אחד מתושבי העיר לִבְנוֹת לָעִיר – להשתתף בבניית חוֹמָה, ודְלָתַיִם – שערים וּבְרִיחַ – מנעולים לשערי העיר. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, לֹא כָל הָעֲיָרוֹת רְאוּיוֹת לְחוֹמָה, אלא רק עיר הסמוכה לגבול האויב נצרכת לבניית חומה [ותנא קמא סובר שכל עיר זקוקה לחומה, כיון שלפעמים פולשים חיילי האויב לעומק המדינה, גם במקומות שאינם סמוכים לגבול].
כַּמָּה זמן יְהֵא האדם דר בָּעִיר, וִיהֵא נחשב כְאַנְשֵׁי הָעִיר, לחייבו להשתתף בהוצאות העיר, שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, ואפילו שרק שכר שם דירה לאותו זמן. וְאִם קָנָה בָהּ בֵּית דִּירָה, הֲרֵי הוּא כְאַנְשֵׁי הָעִיר מִיָּד.
גמרא
בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי אֶלְעָזָר מֵרַבִּי יוֹחָנָן – שאל רבי אלעזר את רבי יוחנן שאלה זו, כְּשֶׁהֵן גּוֹבִין ממון לבניית חומות העיר, (לְפִי נְפָשׁוֹת הֵן גּוֹבִין אוֹ) לְפִי שְׁבַח מָמוֹן הֵן גּוֹבִין – האם כל אחד משלם לפי עושרו, כיון שהחומה מגינה מפני גייסות הבאים לשלול ממון, והעשיר מרויח יותר מהחומה, ועליו לשלם יותר, אוֹ לְפִי קֵרוּב בָּתִּים הֵן גּוֹבִין, שהאנשים הגרים קרוב לחומה צריכים לשלם יותר, כיון שיש להם יותר תועלת מהחומה, שהרי הגייסות הבאים לעיר באים לפעמים רק לבתים החיצוניים, והחומה מגינה עליהם יותר. אָמַר לֵיהּ רבי יוחנן, לְפִי קֵרוּב בָּתִּים הֵן גּוֹבִין, וְאֶלְעָזָר בְּרִי [-בני] קָבַע בָּהּ מַסְמְרוֹת, כלומר, הזהר לדון כהלכה זו, ולא תזוז ממנה.
שנינו בתּוֹסֶפְתָּא (ב"מ פי"א ה"ט), מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ פֶּתַח בַּמָּבוֹי, כלומר שחצרו פתוחה למבוי ['מבוי' הוא רחוב קטן שממנו נכנסים לחצרות], אֵין בְּנֵי מָבוֹי כּוֹפִין אוֹתוֹ לַעֲשׂוֹת דֶּלֶת לַמָּבוֹי, כלומר, אינם יכולים להכריחו להשתתף בעשיית דלת בכניסה מרשות הרבים למבוי, כיון שֶׁיָּכוֹל הוא לוֹמַר, רְצוֹנִי שֶׁאֶכָּנֵס בַּחֲבִילָתִי עַד פִּתְחִי, והמשקוף של הדלת יעכב אותי מלהכנס עם חבילתי, וגם איני רוצה לטרוח בפתיחת דלתות כשאני חוזר עם חבילתי לביתי (חזון יחזקאל שם).
כּוֹפִין בְּנֵי מָבוֹי זֶה אֶת זֶה, שֶׁלֹּא לְהוֹשִׁיב בֵּינֵיהֶן – שלא יוכל אחד מהם להשכיר את ביתו לֹא לחַיָּט, וְלֹא לבּוּרְסִי [-מעבד עורות], וְלֹא לכָּל אֶחָד מִבַּעֲלֵי אוּמָנִיּוֹת שכבר יש אומן כזה באותו מבוי, ואינו רוצה שיבוא אומן ממקום אחר להסיג את גבולו. וְלִשְׁכֵנוֹ, שיש לו בית משלו באותו מבוי, אֵינוֹ כּוֹפֵהוּ, ורשאי הלה להתחיל גם הוא באומנות זו שכבר עוסק בה אדם אחר באותו מבוי. וְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אַף לִשְׁכֵנוֹ כּוֹפֵהוּ שלא יסיג את גבולו באותה אומנות.
מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ בַּיִת בֶּחָצֵר אַחֶרֶת, ואינו דר באותו הבית, מְשַׁעְבְּדִין אוֹתוֹ בני החצר לַעֲשׂוֹת עִמָּהֶן דֶּלֶת, וְנַגָּר [-בריח], וּמַנְעוּל לֶחָצֵר. וּשְׁאָר כָּל הַדְּבָרִים, שאינם חלק מצורת הבנייה של החצר, אלא הם נצרכים רק למי שדר בחצר, אֵין מְשַׁעְבְּדִין אוֹתוֹ להשתתף בהם. וְאִם הָיָה שָׁרוּי עִמָּהֶן בְּאוֹתָהּ חָצֵר, מְשַׁעְבְּדִין אוֹתוֹ עַל הַכֹּל.
מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ חָצֵר בְּעִיר אַחֶרֶת, אף על פי שאינו דר שם, אלא הוא דר בעיר אחרת, מכל מקום בְּנֵי הָעִיר מְשַׁעְבְּדִין אוֹתוֹ לעשות דברים שהם מצורת העיר, לַחֲפֹר עִמָּהֶן בּוֹרוֹת שִׁיחִין וּמְעָרוֹת, וְאַמַּת הַמַּיִם. וּשְׁאָר כָּל הַדְּבָרִים, שאינם מצורת הבנייה של העיר, אֵין מְשַׁעְבְּדִין אוֹתוֹ לבנות. וְאִם הָיָה שָׁרוּי עִמָּהֶן בְּאוֹתָהּ הָעִיר, מְשַׁעְבְּדִין אוֹתוֹ עַל הַכֹּל.
