מביאה הגמרא מעשה בענין דומה: הַהוּא גַּבְרָא דְּהָוְיָא קָא בָּנֵי אֲשִׁיתָא אֲחוֹרֵי כַּוֵּי דְחַבְרֵיהּ – מעשה באדם שהיה בונה את כותל ביתו מאחורי חלונות ביתו של חבירו, אָמַר לֵיהּ חבירו, בעל החלונות, קָא מַאֲפִילַת עָלַי – הרי אתה מחשיך את ביתי בכך שאתה בונה כותל גבוה יותר מחלונותי. אָמַר לֵיהּ חבירו, סָכַרִינָא לְהַאי – אסגור לך את חלונותיך הללו, וַעֲבִידְנָא לָךְ כַּוֵּי מִלְּעֵיל – ואעשה לך חלונות חדשים, גבוהים יותר. אמר לו בעל החלונות, מָרַעַת לָהּ לַאֲשִׁיתַאי – בכך שתחצוב חלונות חדשים בכותלי, הרי אתה מחליש ומרועע את הכותל. השיב לו הלה, קָסָתַרְנָא לָהּ עַד הָכָא – אסתור את כל הכותל מלמעלה ועד מקום החלונות עתה, וּבָנֵינָא לָהּ – ואבנה אותו מחדש, וַעֲבִידְנָא לָךְ כַּוֵּי מִלְּעֵיל – ואעשה חלונות חדשים בחלק החדש שאבנה, למעלה ממקום הכותל. אָמַר לֵיהּ בעל החלונות, אֲשִׁיתָא – כותל כזה, שהוא פַּלְגָּא חַדְתָּא וּפַלְגָּא עַתִּיקָא – חציו חדש וחציו ישן, לֹא קַיְימָא – אינו מתקיים. אָמַר לֵיהּ, סָתַרְנָא לֵיהּ לְכוּלֵּיהּ בֵּיתָא – אסתור את כל ביתך, וּבָנֵינָא לֵיהּ – ואבנה אותו מחדש, וַעֲבִידְנָא לָךְ כַּוֵּי מִלְּעֵיל – ובבית החדש שאבנה לך אעשה את החלונות גבוהים יותר מהכותל שאני בונה. השיב לו הלה, לֵית לִי דּוּכְתָּא דְדָיַירְנָא בָּהּ – אין לי מקום לדור בו בינתיים, בזמן שתסתור ותבנה את ביתי. השיב לו הלה, אוֹגַרְנָא לָךְ – אשכור עבורך בית אחר. אמר לו, לֹא מָצִינָא דְאִיטְרַח – איני יכול לטרוח לעבור לבית אחר בינתיים. אָמַר רַב חָמָא, דִּינָא קָאָמַר לֵיהּ – אמר לו בעל החלונות את הדין הנכון, כיון שבאמת אינו חייב לטרוח כדי שיוכל חבירו לבנות את כותלו כרצונו. מוסיפה הגמרא, וְאַף עַל גַּב דְּדָיֵיר בֵּיהּ לְתִיבְנֵי וְצִיבֵּי – ודין זה הוא אף אם אין זה בית ממש, אלא מחסן שהוא מניח בו תבן ועצים, ואין זו טירחה גדולה כל כך [ומכל מקום אם אין בדבר טירחה כלל, ואפילו לא טירחה מועטת, אינו יכול למונעו מכך ללא כל סיבה].
מעשה נוסף בענין דומה: הַנְהוּ [בֵּי] תְּרֵי אַחֵי דִפְלִיגוּ – מעשה בשני אחים שחלקו בנכסים שהוריש להם אביהם, חַד מַטְיֵיהּ אַסְפְּלִידָא – לחלקו של אחד מהם הגיע טרקלין יפה, וְחַד מַטְיֵיהּ תַּרְבִּיצָא – ולחלקו של האח השני הגיעה גינה הסמוכה לטרקלין, וממנה נכנס אור לטקלין. אֲתָא הַהוּא דְתַרְבִּיצָא – בא אותו אח שירש את הגינה, קָא בָּנֵי אֲשִׁיתָא אַפּוּמָּא דְאַסְפְּלִידָא – ורצה לבנות כותל בגינתו בסמוך לטרקלין של אחיו. אָמַר לֵיהּ בעל הטרקלין, קָא מַאֲפִילַת עָלַי – הרי אתה מחשיך לי את הטרקלין. אָמַר לֵיהּ – השיב לו האח, בְּדִידִי קָא בָּנֵינָא – הרי אני בונה בתוך החלק שלי, ואינך יכול לעכב עלי. אָמַר רַב חָמָא, דִּינָא קָאָמַר לֵיהּ – אמר אותו אח תשובה נכונה לפי הדין, כיון שבאמת אינו יכול למונעו מלבנות בתוך חלקו כפי שירצה.
אָמַר לֵיהּ רַב אָחָא לְרַב אַשִּׁי, וּמַאי שְׂנָא מֵהָא דְּתַנְיָא – במה שונה מקרה זה ממה ששנינו בברייתא, הָאַחִין שֶׁחָלְקוּ בירושת אביהם, אֶחָד נָטַל שְׂדֵה פַּרְדֵּס – שדה שיש בה אילנות טעונים פירות, וְאֶחָד נָטַל שְׂדֵה לָבָן – שדה תבואה, יֵשׁ לְבַעַל הפַּרְדֵּס חלק של אַרְבַּע אַמּוֹת בִּשְׂדֵה לָבָן של חבירו, כיון שלצורך עבודת העצים צריכים הפועלים והשוורים לצאת מעט משדה האילן, שֶׁעַל מְנַת כֵּן חָלְקוּ, ואף כאן כיון שהאור של הגינה משמש את הטרקלין, יש לומר שעל דעת כן חלקו, שלא יוכל לבנות כותל בגינתו, כיון שבכך הוא מונע את האור לטקלין. אָמַר לֵיהּ – השיב לו רב אשי, אין הנידונים דומים, כיון דהָתָם – שם, באחים שחלקו בשדות, מדובר באופן דְּעַלוּ לַהֲדָדֵי – שבעל שדה האילן, שנטל את החלק היקר יותר, שילם דמים לאחיו שנטל את שדה התבואה, ובכלל תשלום זה קיבל גם את הרשות להשתמש ארבע אמות בשדהו, אבל הָכָא – כאן, במעשה זה של האחים שחלקו, דְּלֹא עַלוּ אַהֲדָדֵי – לא הוסיפו דמים זה לזה, ולכן אין בעל הטרקלין יכול לעכב את בעל הגינה מלבנות בחלקו. תמהה הגמרא, אַטּוּ בְּשׁוֹפְטָנִי עַסְקִינָן – וכי עוסקים אנו בבני אדם שוטים, שחולקים בנכסים המשותפים בלי לחשב את ערכו של כל אחד מהחלקים, ומדוע התרצה בעל הגינה ליטול מקום שאינו בנוי, ששוויו פחות מהטרקלין, שהוא כבר בנוי ועומד. מתרצת הגמרא, אכן גם במעשה זה הוסיף בעל הטרקלין מעות לבעל הגינה, אך מדובר באופן דְּעַלוּ בְּאַשְׁיָאתָא וְהוּרְדִי – שפירשו שהתוספת היא מחמת שזה נטל חלק בנוי וזה נטל גינה שאינה בנויה, וְלֹא עַלוּ בְּאַוֵּירָא – ולא היתה התוספת מחמת שבטרקלין יש אויר ואור, ומחמת כן אינו יכול לעכב על אחיו, הבונה כותל בגינתו [אמנם אם היה הלה מוסיף לו דמים סתם, בלי שיאמרו על מה התוספת, הרי היא כוללת גם את האויר והאור, ואין בעל הגינה יכול לבנות כותל המסתיר לו את האור].
