אָמַר רָבָא, שָׁרָא לֵיהּ לְצוּרְבָא מֵרַבָּנָן לְאוֹדוּעֵי נַפְשֵׁיהּ – מותר לתלמיד חכם להודיע את עצמו, וּלְמֵימַר – ולומר לבני עיר שאינם מכירים אותו, צוּרְבָא מֵרַבָּנָן אֲנָא – תלמיד חכם אני, שָׁרוּ לִי תִיגְרַאי בְּרֵישָׁא – התירו את דיני תחילה, כלומר, אם יש לו דין תורה, מותר לו לומר שיקדימו את דינו לדינם של אחרים, והראיה לכך שלפי ההלכה יש להקדים את דינו של תלמיד חכם, דִּכְתִיב (שמואל ב' פ"ה פי"ח) 'וּבְנֵי דָּוִד כֹּהֲנִים הָיוּ', והרי ודאי שאין הפסוק מתפרש כפשוטו, שהרי לא היו בניו של דוד כהנים ממש, אלא בא הכתוב ללמד, מַה [-כשם ש]כֹּהֵן נוֹטֵל חֵלֶק בָּרֹאשׁ [ולהלן יבואר מהיכן נלמד דין זה לגבי כהן] אַף תַּלְמִיד חָכָם נוֹטֵל חֵלֶק בָּרֹאשׁ. מבררת הגמרא, וְכֹהֵן עצמו, מְנָלָן – מנין יש ללמוד שהוא נוטל חלק בראש, דִּכְתִיב (ויקרא כא ח) 'וְקִדַּשְׁתּוֹ כִּי אֶת לֶחֶם אֱלֹהֶיךָ הוּא מַקְרִיב' וְגוֹ', וְתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל – וכך שנו בבית מדרשו של רבי ישמעאל בדרשת לשון 'וְקִדַּשְׁתּוֹ', שיש להקדימו לְכָל דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה, לִפְתֹּחַ רִאשׁוֹן בקריאת התורה בבית הכנסת, וּלְבָרֵךְ רִאשׁוֹן בסעודה, וְלִיטּוֹל מָנָה רִאשׁוֹן, אם הוא חולק עם ישראל באיזה דבר שהיה שייך להם בשותפות, יתן הישראל לכהן לבחור ראשון את החלק שהוא רוצה בו [ודין זה אינו בכלל 'דבר שבקדושה', אלא יש לכבדו אף בשאר ענינים].
דין נוסף, וְאָמַר רָבָא, שָׁרֵי לֵיהּ לְצוּרְבָא מֵרַבָּנָן לְמֵימַר – מותר לתלמיד חכם לומר, לֹא יָהִיבְנָא כְּרַגָּא – איני נותן חלק במיסי המלך, דִּכְתִיב (עזרא ז כד) 'מִנְדָּה בְּלוֹ וַהֲלָךְ לֹא שַׁלִּיט לְמִרְמֵא עֲלֵיהוֹן', וְאָמַר רַב יְהוּדָה, מִנְדָּה זוֹ מְנַת הַמֶּלֶךְ וְכוּ', וכפי שהתבאר לעיל, שהיו פטורים מתשלום המסים.
רַב פָּפָּא, שְׁדָא כַּרְיָא חַדְתָּא אַיַּתְמֵי – הטיל על יתומים קטנים להשתתף בהוצאות כריית באר מים חדשה, במקום שלא היתה בו באר מים, אָמַר לֵיהּ רַב שֵׁשֶׁת בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי לרב פפא, כיצד אתה עושה כן, וְדִילְמָא לֹא מִדְּוִיל – והרי יתכן שלא ימצאו מים באותו מקום, ונמצא שהפסדת את ממונם בחינם [ואמנם שאר בני אדם המשתתפים בהוצאות אלו עושים זאת על דעת כן שאם לא ימצאו מים ימחלו על מה שנתנו, אך קטנים אינם בני מחילה]. אָמַר לֵיהּ – השיב לו רב פפא, מִישְׁקַל שָׁקְלִינָא מִינַּיְיהוּ – אני נוטל את המעות מיד היתומים, אך אינו מוציאם עדיין בהוצאות אלא שומר אותם בידי, וְאִי מִדְּוִיל מִדְּוִיל – ואם ימצאו שם מים, הרי היתה ההוצאה טובה עבורם, ואשתמש בממון לשם כך, וְאִי לֹא – ואם לא ימצאו שם מים, מְהַדְּרִין לְהוּ – אחזיר להם את ממונם.
אָמַר רַב יְהוּדָה, הַכֹּל לַגַּלֵּי גַּפָּא – כל בני העיר משתתפים בהוצאות הנצרכות להצבת דלתות בשערי העיר, אֲפִלּוּ מִיַּתְמֵי – ונוטלים לשם כך ממון אפילו מיתומים, כיון שזו שמירה הנצרכת לכולם, אֲבָל מֵרַבָּנָן לֹא – אך מתלמידי חכמים אין נוטלים ממון לשם כך, כיון דרַבָּנָן לֹא צְרִיכֵי נְטִירוּתָא – תלמידי חכמים אינם צריכים שמירה, שהרי התורה משמרתם.
הַכֹּל – כל בני העיר נותנים ממון לְצורך כַרְיָא דְפַתְיָא, ומבאר הרי"ף, הוּא תִּקּוּן רְחוֹבָהּ שֶׁל עִיר, שמוכרים שם מיני מאכלים, וַאֲפִלּוּ מֵרַבָּנָן נוטלים ממון לצורך כך, כיון שאף הם זקוקים לתיקון מקום זה. וְלֹא אֲמָרָן – אך לא נאמר דין זה, שאף תלמידי חכמים משתתפים בכך, אֶלָּא דְּלֹא נָפְקוּ בִּכְלוֹזָא – רק באופן שאין יוצאים כל בני העיר יחד לחפור ולתקן את המקום, אלא שוכרים פועלים שיעשו זאת, באופן זה אף תלמידי חכמים משתתפים בתשלום ממון זה, אֲבָל נָפְקוּ בִּכְלוֹזָא – אבל אם יוצאים כל בני העיר יחד לעשות עבודות אלו, לֹא – אין תלמידי חכמים יוצאים לכך, לפי שרַבָּנָן לָאו בְּנֵי מִיפָּק בִּכְלוֹזָא נִינְהוּ – אין דרך תלמידי חכמים לצאת עם המון העם לעשות מלאכה, שֶׁאֵין דַּרְכָּן שֶׁל תַלְמִידֵי חֲכָמִים לְהִזְדַּלְזֵל בִּפְנֵי עַמֵּי הָאָרֶץ. ומבאר הרי"ף, פֵּירוּש 'כְּלוֹזָא', הֲמוֹן עַם.
