ד וֶֽאֱלִיה֗וּ חִכָּ֣ה אֶת־אִ֭יּוֹב בִּדְבָרִ֑ים כִּ֤י זְֽקֵנִים־הֵ֖מָּה מִמֶּ֣נּוּ לְיָמִֽים׃ ה וַיַּ֤רְא אֱלִיה֗וּא כִּ֘י אֵ֤ין מַֽעֲנֶ֗ה בְּ֭פִי שְׁלֹ֥שֶׁת הָֽאֲנָשִׁ֗ים וַיִּ֥חַר אַפּֽוֹ׃
֍ ֍ ֍
(ד) וֶאֱלִיהוּ, אף שמתחילת הויכוח לא הסכים עם המתווכחים, לא מיהר לומר את דבריו, אלא חִכָּה אֶת אִיּוֹב בִּדְבָרִים – גרם לאיוב לחכות ולהמתין עד שיאמר את דבריו, כִּי רעיו של איוב זְקֵנִים הֵמָּה מִמֶּנּוּ לְיָמִים – מצד אריכות השנים היו הם זקנים ממנו, ואף שמצד החכמה היה הוא 'זקן' מהם, המתין להם עד שיאמרו תחילה את כל דבריהם, ונתן להם את משפט הקדימה.
(ה) אולם עתה, וַיַּרְא אֱלִיהוּא כִּי אֵין מַעֲנֶה בְּפִי שְׁלֹשֶׁת הָאֲנָשִׁים, כי אפילו לפי שיטתם לא הצליחו לסיים את הויכוח, וַיִּחַר אַפּוֹ, כי אף שלא יכלו לנצח בויכוח, לא היה להם לשתוק, כיון ששתיקתם התפרשה כאילו הם מסכימים לדברי איוב, שאם הוא אכן צדיק, הרי שנעשה לו עוול, אלא היה להם לומר שאמנם אינם מבינים את הנהגת ה' בענין זה, אך ברור להם שמאת ה' לא תצא עוולה, ובודאי יש כאן דבר נסתר המבאר את הנהגת ה' על אף שאיוב צדיק.
