ב וַיִּ֤חַר אַ֨ף ׀ אֱלִיה֣וּא בֶן־בַּֽרַכְאֵ֣ל הַבּוּזִי֮ מִמִּשְׁפַּ֪חַ֫ת רָ֥ם בְּ֭אִיּוֹב חָרָ֣ה אַפּ֑וֹ עַֽל־צַדְּק֥וֹ נַ֝פְשׁ֗וֹ מֵֽאֱלֹהִֽים׃ ג וּבִשְׁלֹ֣שֶׁת רֵעָיו֮ חָרָ֪ה אַ֫פּ֥וֹ עַ֤ל אֲשֶׁ֣ר לֹֽא־מָצְא֣וּ מַֽעֲנֶ֑ה וַ֝יַּרְשִׁ֗יעוּ אֶת־אִיּֽוֹב׃
֍ ֍ ֍
(ב) וַיִּחַר אַף אֱלִיהוּא בֶן בַּרַכְאֵל הַבּוּזִי, מִמִּשְׁפַּחַת רָם, וחרון אפו היה עוד בשעת הויכוח, על שני הצדדים, בְּאִיּוֹב חָרָה אַפּוֹ, עַל צַדְּקוֹ נַפְשׁוֹ מֵאֱלֹהִים, כי אף שידע איוב בעצמו שלא חטא [וגם אליהוא ידע שאיוב צודק בכך שלא חטא], ולא הבין איוב את הטעם ליסוריו, מכל מקום לא היה לו למהר ולייחס עוול לה', אלא היה לו להמשיך ולהאמין באמת המוחלטת שאי אפשר לייחס לה' שום חסרון, ולא יתכן שתצא ממנו עוולה, ולבטל את הנראה לעיניו בחוש, מפני המושכלות האמיתיות.
(ג) ואף על פי כן, וּבִשְׁלֹשֶׁת רֵעָיו גם כן חָרָה אַפּוֹ של אליהוא, עַל אֲשֶׁר לֹא מָצְאוּ מַעֲנֶה לטענותיו של איוב, ומחמת כן הכחישו את המציאות הנראית לעיני הכל, שאיוב היה צדיק, וַיַּרְשִׁיעוּ בדבריהם אֶת אִיּוֹב, כי גם אם רצו לקיים את המושכלות האמיתיות שה' לא יעשה עוולה, מכל מקום לא היה להם להכחיש את המציאות שאיוב צדיק בדרכיו, אלא היה להם למצוא דרך שתיישב את האמת השכלית של דרכי ה' הטובים, עם האמת הנראית לעיניהם במעשי איוב הצדיק.
