פרק לב א וַֽיִּשְׁבְּת֡וּ שְׁלֹ֤שֶׁת הָֽאֲנָשִׁ֣ים הָ֭אֵלֶּה מֵֽעֲנ֣וֹת אֶת־אִיּ֑וֹב כִּ֤י ה֖וּא צַדִּ֣יק בְּעֵינָֽיו׃
֍ ֍ ֍
(א) וַיִּשְׁבְּתוּ שְׁלֹשֶׁת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה, אליפז התימני, בלדד השוחי וצופר הנעמתי, מֵעֲנוֹת אֶת אִיּוֹב, כִּי הוּא צַדִּיק בְּעֵינָיו, וכיון שזה היה יסוד טענתו, שהכיר בעצמו שלא חטא בשום דבר, ולא חסרה לו שום שלימות נפשית ורוחנית, ואילו הם יסדו את תשובותיהם על כך שהוא רשע, לא יכלו להמשיך להתווכח, כאשר הם חלוקים ביסוד שעליו סובב הויכוח, והם לא הכירו ולא ידעו את הסיבה האמיתית ליסורי איוב, שהיה זה נסיון מאת ה'.
הקדמה למענה של אליהוא בן ברכאל הבוזי (פרקים לב-לז): לאחר שאיוב ניצח בטענותיו את שלשת רעיו, הצטרף לויכוח אליהוא בן ברכאל, ותחילה יבואר שכבר בשעת הויכוח לא הסכים אליהוא עם דברי איוב, אך גם לא עם דברי רעיו, ולאחר שהסביר מדוע שתק עד עתה, מבאר את האמת שנודעה לו מרוח ה' שבליבו, עד שבסוף דבריו גילה את סוד ה' שהתגלה לו, כיצד קיטרג השטן על איוב, ונתן לו ה' רשות לנסות אותו, כמבואר בתחילת הספר.
ומענהו של אליהוא מחולק לארבעה חלקים: א. תחילה מבאר שעד עתה שתק כיון שחשב שעיקר החכמה באה מהנסיון והבחינה, ולכן הניח לישישים ממנו לדבר תחילה, אך לבסוף הבין שהידיעות האמיתיות הן מושכלות הנטועות בלב האדם מטבעו, כי ה' טבע בנשמה את הידיעות הללו, שיש מי שברא את כל העולם, והוא משגיח על כולם, ונותן שכר לטובים ומעניש את הרעים, ושהנשמה היא חלק אלוה ממעל, וקיימת לנצח, וכיוצא בזה מידיעות אלו, ועל פי זה העמיד את עצמו במקום האלוקים, להתווכח עם איוב ולהשיב על טענותיו, והודיעו כי ה' לא ידרוש מהאדם יותר ממה שביכולתו לעשות, ולא כטענת איוב שכביכול ה' מחפש עלילות דברים על האדם, להענישו על דברים שאינו יכול לעמוד בהם. וכן על מה שטען איוב שה' מעלים מהאדם את סיבת העונשים הבאים עליו, השיב לו אליהוא שהדבר מתגלה לאדם על ידי חלומות וחזיונות, ואף היסורים עצמם הבאים על האדם משמשים כדרך שבה מדבר ה' עם האדם, ומודיעו שחטא, וכדי שישוב מדרכו הרעה, וחיה. ב. מתווכח עם איוב על שני יסודות שהניח בדבריו, האחד, כיון שגם איוב הסכים שאי אפשר לייחס לה' כל עוול, טען איוב (פרק ט') שנמסר העולם לידי מערכת הטבע, ומחמת כן באים עליו יסורים ללא סיבה, ולא ייחשב הדבר לעוול, כי כן היא דרך העולם, ואפילו אם העולם כולו ייחרב לא ייחשב הדבר לרעה ועוולה לעומת היקום כולו. ועל כך משיב לו אליהוא שאין זו תשובה נכונה, אלא אדרבה, דבריו של איוב מגדילים את העוול, וכאילו אומר שלא רק איוב סובל ללא הצדקה, אלא כל בני האדם בעולם עשויים לסבול מחמת שמסר ה' את ההנהגה לכוחות הטבע, וכיון שבודאי זו עוולה, לא יתכן לתרץ בכך את היסורים שבאו על איוב, אלא צריך לומר על כך תשובה אחרת. והשני, ששאל איוב (פרק כ"א) מדוע אין ה' מעניש מיד את הרשעים, ועל כך משיב לו אליהוא שאילו היו הרשעים נענשים מיד לא היתה לבני האדם בחירה בין טוב לרע, ומוסיף ואומר לו שלפעמים ה' משתמש בהם כדי להעניש בני אדם על רוע מעשיהם, אך לבסוף גם הם ייענשו על מעשיהם ובחירתם הרעה. ג. לאחר מכן משיב אליהוא לאיוב על שאלתו הגדולה (פרק כ"ד), שהרי יש רשעים הנמצאים במקומות נידחים ביותר, ואם ה' יענישם שם לא יידע זאת שום אדם, ולא תתבטל הבחירה, ומדוע אף הם אינם נענשים מיד. ועל כך משיב לו אליהוא שהשכר והעונש בעולם הזה אינם בדרך של גמול מאת ה', אלא שברא ה' את העולם בדרך כזו שכאשר בני האדם מתנהגים כראוי ודואגים זה לזה, טוב להם. ואם כל אחד דואג לעצמו ואינו עוזר לזולתו, רע לכולם. וכן האיש אשר ירדוף אחר תענוגות העולם יבואו עליו מחלות ופגעים שונים, והאיש שישמר מדברים אלו, יהיה בריא ויצליח בדרכו. ולכן כאשר אין בני האדם הולכים בעצמם להכרית את הרשעים ולהלחם בהם, תבוא עליהם רעה מאותם רשעים עצמם, וכן כאשר נמשך האדם אחר תענוגות העולם, באים עליו יסורים ומחלות [ואמנם בזה לא התכוון דוקא לאיוב עצמו, שהיה נקי מדברים אלו, אלא השיב באופן כללי על הנהגת ה' בעולם]. ד. בסיום דבריו גילה אליהוא את הסיבה האמיתית ליסוריו הפרטיים של איוב, שהיו בתורת נסיון שהביא עליו ה', ובגילוי זה הסתיים הויכוח עצמו. אך לאחר מכן הוסיף אליהוא והוכיח את איוב, כיצד עלה בדעתו לחקור בדברים המופלאים ממנו, כמו ידיעה ובחירה, והשארת הנפש, והוכיח לו שאין האדם משיג את חכמת ה' אפילו בדברים פשוטים יותר, השייכים לעניני הטבע, וכל שכן שהיה לו להבין שאינו יכול להשיג את הענינים הללו שהם מעל לעניני הטבע. ובזה הסתיימו דברי האנשים, ולאחר מכן התגלה ה' בעצמו אל איוב ודיבר עימו.
