ו וַיַּ֤עַן ׀ אֱלִיה֖וּא בֶן־בַּֽרַכְאֵ֥ל הַבּוּזִ֗י וַיֹּ֫אמַ֥ר צָ֘עִ֤יר אֲנִ֣י לְ֭יָמִים וְאַתֶּ֣ם יְשִׁישִׁ֑ים עַל־כֵּ֖ן זָחַ֥לְתִּי וָֽאִירָ֓א ׀ מֵֽחַוֹּ֖ת דֵּעִ֣י אֶתְכֶֽם׃ ז אָ֭מַרְתִּי יָמִ֣ים יְדַבֵּ֑רוּ וְרֹ֥ב שָׁ֝נִ֗ים יֹדִ֥יעוּ חָכְמָֽה׃ ח אָ֭כֵן רֽוּחַ־הִ֣יא בֶֽאֱנ֑וֹשׁ וְנִשְׁמַ֖ת שַׁדַּ֣י תְּבִינֵֽם׃
֍ ֍ ֍
(ו) וַיַּעַן אֱלִיהוּא בֶן בַּרַכְאֵל הַבּוּזִי, וַיֹּאמַר, יש שני טעמים לכך ששתקתי עד עכשיו, א. מחמת עצמי, כי צָעִיר אֲנִי לְיָמִים, וראוי שלא אדבר כלל בפני שום אדם, ב. מצידכם, וְאַתֶּם יְשִׁישִׁים, ואפילו אדם שאינו צעיר ראוי שישתוק בפני הישישים, עַל כֵּן זָחַלְתִּי – מחמת צעירותי הייתי כזוחל עפר, שאינו מרים ראשו, וָאִירָא – מחמת שאתם ישישים יראתי יותר, מֵחַוֹּת דֵּעִי אֶתְכֶם – ויראתי היתה אפילו מלחוות דעתי בפני עצמה, וכל שכן מלומר דעתי איתכם, מחמת זקנותכם.
(ז) ועד עתה אָמַרְתִּי בדעתי שיסודות החכמה באים לאדם על ידי החוש והבחינה, ולכן יָמִים יְדַבֵּרוּ – כדי לדבר דבר בעניני החכמה יש צורך שיעברו על האדם ימים רבים, שבהם בחן וניסה אם דבריו נכונים, וְרֹב שָׁנִים יֹדִיעוּ חָכְמָה – וכדי להודיע את החכמה בכללותה, שהיא שיטה מסודרת ומוחלטת המבוררת על ידי ראיות, יש צורך בשנים רבות של לימוד החכמה, ולכן עד עתה ירא מלדבר בפניהם.
(ח) אָכֵן כעת אני רואה שאין החכמה תלויה בבחינה ונסיון, ולכן גם אינה תלויה בימים ובשנים, אלא רוּחַ הִיא בֶאֱנוֹשׁ – בכל אדם יש רוח הנאצלת ממרום, וביסודותיה מוטבעים המושכלות האמיתיות, וְנִשְׁמַת שַׁדַּי תְּבִינֵם – ונשמת האדם, שהיא חלק אלוה ממעל, היא תשפיע על האדם את הבינה, וכך יוכל אף להבין דבר מתוך דבר, ולדעת את הדברים בבירור.
