אָמַר רַב עָנָן, אָמַר שְׁמוּאֵל, מְבוֹאוֹת הַמְפוּלָּשׁוֹת – רחובות קטנים הפתוחים לִרְשׁוּת הָרַבִּים, וּבִקְּשׁוּ בַּעֲלֵי מְבוֹאוֹת לְהַעֲמִיד לָהֶן דְּלָתוֹת בכניסה למבוי, בְּנֵי רְשׁוּת הָרַבִּים מְעַכְּבִים עֲלֵיהֶם שלא יעשו כן, דְזִימְנִין דְּדָחֲקֵי בְּנֵי רְשׁוּת הָרַבִּים וְעָיְילֵי לְהָתָם – כיון שלפעמים בני אדם נדחקים ברשות הרבים, ומתוך כך הם נכנסים למבוי, והרי זה כאילו הוחזקו להשתמש במבוי לשם כך, ואסור לבני המבוי להציב שם דלתות ולמנוע מהם מלהכנס למבוי בשעת הצורך.
(אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, מְבוֹאוֹת הַמְפוּלָּשׁוֹת לְעִיר אַחֶרֶת -רחובות שעוברים דרכם לעיר אחרת, וּבִקְּשׁוּ בְּנֵי אותו המָבוֹי לְסָתְמָן, בְּנֵי הָעִיר האַחֶרֶת מְעַכְּבִין עֲלֵיהֶם שלא לעשות כן, וַאֲפִלּוּ אִיכָּא דַרְכָּא אַחֲרִינָא – ואפילו אם יש דרך אחרת, נוספת, המוליכה אל אותה עיר אחרת, כיון שכל דרך שהחזיקו בה רבים, והורגלו ללכת בה, אסור לקלקלה):
אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב, מֵצָר שֶׁהֶחֱזִיקוּ בּוֹ רַבִּים – דרך שהורגלו רבים לעבור בה, אָסוּר לְקַלְקְלוֹ.
שנינו במשנה, 'וְלֹא אֶת הַשָּׂדֶה [-אין השותפים חולקים אותה] עַד שֶׁיְּהֵא בָּהּ תִּשְׁעַת קַבִּין לָזֶה וְכוּ' ותשעת קבין לזה, רבי יהודה אומר, תשעה חצאי קבין לזה וכן לזה'. מבארת הגמרא, וְלֹא פְּלִיגֵי – ואין מחלוקת בדין בין תנא קמא לרבי יהודה, אלא מַר כִּי אַתְרֵיהּ וּמַר כִּי אַתְרֵיהּ – כל אחד אמר את שיעור השדה לפי מקומו, שבמקומו של תנא קמא היתה הקרקע כחושה, ולכן יש צורך במקום של זריעת תשעה קבין לכל אחד ואחד מהשותפים, כדי שיהיה לחלקו שם 'שדה', ואילו במקומו של רבי יהודה היתה הקרקע טובה יותר, ודי במקום זריעת תשעה חצאי קבין כדי להחשיב את המקום ל'שדה'.
הגמרא דנה עתה באופן חלוקת הקרקעות בין יורשים: פְּשִׁיטָא – דין זה פשוט הוא, חֵלֶק פָּשׁוּט וְחֵלֶק בְּכוֹר – אם באו שני אחים לחלוק בירושת אביהם, האחד בכור והשני אינו בכור, יַהֲבִינָן לֵיהּ אֲחַד מֶצְרָא – נותנים לכל אחד מהם את חלקו על מיצר אחד, כלומר, אם הוריש להם אביהם שלש שדות סמוכות, אין אומרים שיטול הפשוט את השדה האמצעית והבכור את שתי השדות שמשני צדדיו, אלא נוטל הבכור שתי שדות סמוכות, והפשוט שדה אחת. יָבָם מַאי – מה הדין באדם שייבם את אשת אחיו, שהדין הוא שלאחר מיתת אביהם נוטל הוא גם את חלק עצמו וגם את חלק אחיו שייבם את אשתו, האם נוטל הוא את שני החלקים במקום אחד, או שיכולים האחים לומר לו שיטול כל חלק בפני עצמו, אף שלא יהיו החלקים סמוכים זה לזה.
מביאה הגמרא מחלוקת בנידון זה: אָמַר אַבַּיֵי, הִיא הִיא – דין היבם שוה לדין הבכור. רָבָא אָמַר, אָמַר קְרָא – הרי נאמר בפרשת יבום, בפסוק שממנו לומדים שהיבם יורש את חלק אחיו המת (דברים כה ו) 'וְהָיָה הַבְּכוֹר', ויש ללמוד מכך שרק הֲוָיָיתוֹ כִּבְכוֹר – החלק שמתהווה ומתחדש לו עתה מחמת היבום, הוא נחשב כבכור, וְאֵין חֲלוּקָתוֹ כִּבְכוֹר – אך לגבי החלק שהיה לו קודם לכן כמו שאר האחים, אין דינו כבכור, ולכן אינו נוטל את שני החלקים יחד, אלא מטילים גורל בין כולם, ונוטל שני חלקים במקום שעלו לו בגורל.
