שנינו במשנה, 'וְלֹא אֶת הַטְּרַקְלִין וְלֹא אֶת הַמּוֹרָן וְכוּ' עד שיהא בהן כדי לזה ולזה'. שואלת הגמרא, אם אֵין בָּהֶן כְּדֵי לָזֶה וּכְדֵי לָזֶה, ואחד מהם רוצה לחלוק את השותפות, מַאי – מה יעשה. ומשיבה, אָמַר רַב יְהוּדָה, אִית דִּינָא דְגוּד אוֹ אֲגוּד – יכול האחד לומר לחבירו, או שתקנה ממני את חלקי, או שתמכור לי את חלקך. וְרַב נַחְמָן אָמַר, לֵית דִּינָא – אין האחד יכול טענה זו דְגוּד אוֹ אֲגוּד, אלא כל זמן שאין שניהם רוצים לחלוק בשותפות, ואין האחד רוצה למכור את חלקו או לקנות את חלק חבירו, אין השותף השני יכול לעשות כלום, וישארו שותפים בעל כרחם.
מביאה הגמרא ראיה לנידון זה, תָּא שְׁמַע – בא ושמע ראיה ממה ששנינו במשנה להלן (פרק עשירי), שְׁנֵי אַחִים שירשו את אביהם, אֶחָד עָנִי וְאֶחָד עָשִׁיר, וְהִנִּיחַ לָהֶן אֲבִיהֶם מֶרְחָץ וּבֵית הַבַּד לדריכת ענבים ליין וזיתים לשמן, אִם עֲשָׂאָן לְשָׂכָר – אם אביהם השתמש בבית המרחץ ובית הבד להשכירם לאחרים, אף הם ישכירו אותם לאחרים, והַשָּׂכָר לְאֶמְצַע – יחלקו ביניהם בשכר שיקבלו. וְאִם עֲשָׂאָן אביהם לְעַצְמָן – להשתמש בהם לעצמו, הֲרֵי העָשִׁיר אוֹמֵר לֶעָנִי, קַח לְךָ עֲבָדִים וְיִרְחֲצוּ בַּמֶּרְחָץ, קַח לְךָ זֵיתִים וַעֲנָבִים וּבוֹא וַעֲשֵׂה בְּבֵית הַבַּד, וכיון שאין לו עבדים, ואין לו זיתים וענבים, משתמש העשיר לבדו בבית המרחץ ובבית הבד, ומשמע שהאח העני מפסיד ואין לו מה לעשות, שְׁמַע מִינָּהּ דְּלֵית דִּינָא דְגוּד אוֹ אֲגוּד – ומוכח לכאורה שאין האח העני יכול לומר לעשיר 'גוד או אגוד', כלומר, קנה ממני את חלקי או מכור לי את חלקך, וְקָשֶׁה לְרַב יְהוּדָה הסובר שיכול השותף לומר לחבירו גם בדבר שאין בו דין חלוקה, גוד או אגוד. וּפַרְקִינָן – ותירצה הגמרא, שָׁאנֵי הָתָם – שונה הדבר שם, לגבי העני והעשיר שירשו את אביהם, דְ'גוּד' אִיכָּא 'אֲגוּד' לֵיכָּא, כלומר, האח העני יכול להציע לעשיר שיקנה ממנו את חלקו, אך אינו יכול להציע לעשיר שימכור לו את חלקו, שהרי אין לו ממון לשלם לו על כך, ואילו דין 'גוד או אגוד' נאמר רק באופן שהשותף האומר כן יכול גם לקנות את חלק חבירו.
מוסיף הרי"ף בענין זה, אִיכָּא מַאן דְּמוּכָח מִכָּאן – יש מי שמוכיח מסוגיא זו, דְּלֹא אָמַר 'גּוּד אוֹ אֲגוּד' אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁיַּד שְׁנֵיהֶם מַשֶּׂגֶת לִקְנוֹת, אֲבָל בִּזְמַן שֶׁהָאֶחָד עָשִׁיר וְיָכוֹל לִקְנוֹת, וְאֶחָד עָנִי וְאֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת, לֹא אָמַר – לא שייך כלל דין גּוּד אוֹ אֲגוּד. וַאֲנָן לֹא סְבִירָא לָן הָכֵי – ואנו איננו סוברים כן, אֶלָּא יש חילוק מי הוא הטוען טענת 'גוד או אגוד', וכִּי אָמַר תּוֹבֵעַ לַנִּתְבָּע 'גּוּד אוֹ אֲגוּד', ויש לתובע אפשרות גם לקנות וגם למכור, אַמְרִינָן – אנו אומרים לנתבע שדִּינָא קָאָמַר לֵיהּ – אמר לו התובע את הדין הנכון, וְלֹא אִיכְפַּת לָן בְּנִתְבָּע, בֵּין אִית לֵיהּ וּבֵין לֵית לֵיהּ – אם יש לו אפשרות לקנות את חלק התובע או לא. וּמַתְנִיתִין דִּשְׁנֵי אַחִין, אחד עני ואחד עשיר, שמוכח שהעני אינו יכול לומר לעשיר 'גוד או אגוד', הַיְינוּ טַעֲמָא – הטעם בזה הוא כיון שֶׁהֶעָנִי הוּא הַתּוֹבֵעַ, וְהוּא אֵין יָכוֹל לוֹמַר לֶעָשִׁיר גּוּד אַתְּ אוֹ אֲנָא אֲגוּד – קנה אתה או שאני אקנה את חלקך, דְּהָא לֵית לֵיהּ לְמֵיגַד – שהרי אין לעני אפשרות לקנות את חלקו של העשיר, וְלָכֵן אִיבְּטַל דִּינָא – התבטל הדין דְגוּד אוֹ אֲגוּד, לפי שֶׁהֶעָשִׁיר יֹאמַר לוֹ אֵינִי רוֹצֶה לָגוּד, גּוּד אַתָּה – איני רוצה לקנות את חלקך, קנה אתה את חלקי, וְכֵיוָן דְּלֵית לֵיהּ – וכיון שאין לעני אפשרות לקנות את חלקו של העשיר, אִיבְּטַל דִּינָא דְגוּד אוֹ אֲגוּד. אֲבָל אִם הָיָה הֶעָשִׁיר תּוֹבֵעַ לֶעָנִי, וְאוֹמֵר לוֹ גּוּד אוֹ אֲגוּד, והרי לעשיר יש אפשרות גם למכור את חלקו וגם לקנות את חלק העני, הֲוָה אַמְרִינָן לֵיהּ – היינו אומרים לעני, דִּינָא קָאָמַר לָךְ – הרי העשיר אמר לך את הדין הנכון, גּוּד – קנה את חלקו, וְאִי לֵית לָךְ – ואם אין לך לקנות, שָׁבְקֵיהּ וְאִיהוּ לָגוּד – הנח לו והוא יקנה את חלקך. כְּלָלָא דְּמִילְּתָא – כללו של דבר, הֵיכָא [-באופן] שֶׁהַתּוֹבֵעַ אוֹמֵר גּוּד אוֹ אֲגוּד, לֹא אִיכְפַּת לָן בְּנִתְבָּע, אִי אִית לֵיהּ לְמֵיגַד אוֹ לֵית לֵיהּ – אם יש לו לקנות או לא, דְּאִי לֵית לֵיהּ – ואם אין לו לקנות, יַנִּיחַ לַתּוֹבֵעַ לָגוּד [-לקנות].
אָמַר אֲמֵימַר, הִלְכְתָא – ההלכה היא דאִית דִּינָא דְגוּד אוֹ אֲגוּד – יכול אחד השותפים לטעון טענה זו של גוד או אגוד, וְתַנְיָא נַמִּי הָכִי – ושנינו כן אף בברייתא, 'כָּל שֶׁאִלּוּ יְחַלֵּק, וּשְׁמוֹ עָלָיו, חוֹלְקִין. וְאִם לָאו, מַעֲלִין אוֹתוֹ בְּדָמִים', והיינו שמי שישלם יותר יטלנו, וזהו דין גוד או אגוד.
תַּנְיָא – שנינו בברייתא, אם היו שנים שותפים בדבר שאין בו דין חלוקה, וכגון חצר שיש בה רק שבע אמות, ואמר אחד לחבירו, טוֹל אַתָּה שִׁעוּר של חצר, והיינו ארבע אמות, וַאֲנִי אטול פָּחוֹת, רק שלש אמות, שׁוֹמְעִין לוֹ, שהרי אף על פי שאין בחצר דין חלוקה, הרי באופן זה חבירו מקבל חלק של חצר שלמה, והיינו ארבע אמות, והלה מוותר על חלקו ונוטל מקום קטן של שלש אמות. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ, ויכול הלה לומר שאינו מסכים לחלוקה זו, אלא המרבה במחיר יטול את החצר כולה. מבררת הגמרא, מַאי טַעֲמָא – מהו טעמו דְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, וכיצד יכול הלה לעכב חלוקה זו, והרי הוא מקבל שיעור חצר שלמה. ומבארת, מִשּׁוּם דְּאָמַר לֵיהּ – יכול הלה לטעון כנגדו, אִי בִּדְמֵי – אם כוונתך שאוסיף לך ממון מאחר ונטלת את החלק הקטן, לֵית לִי לְמִיתָן לָךְ – אין לי מעות לתת לך. וְאִי אתה רוצה לתת לי את ההפרש בְּמַתָּנָה, לֹא נִיחָא לִי – איני רוצה בכך, דִּכְתִיב (משלי טו כז) 'וְשׂוֹנֵא מַתָּנוֹת יִחְיֶה'. וְקָא פַּסְקֵי רַבְּוָותָא – ופסקו רבותינו דְּהִלְכְתָא כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, מִשּׁוּם דְּמִסְתַּבֵּר טַעֲמֵיהּ – כיון שטעמו מסתבר.
