שנינו במשנה, 'וּבְכִתְבֵי הַקֹּדֶשׁ אַף עַל פִּי שֶׁשְּׁנֵיהֶם רוֹצִין לֹא יַחֲלוֹקוּ'. אָמַר שְׁמוּאֵל, לֹא שָׁנוּ דין זה, שאין חולקים בכתבי הקודש, אֶלָּא בִּכְרַךְ אֶחָד, שאין זו דרך כבוד לחלוק כרך אחד לשנים, אֲבָל בִּשְׁתֵּי כְּרִיכוֹת, אִם רָצוּ לַחְלוֹק וכל אחד יטול כרך אחד, חוֹלְקִין. וְאִם לָאו – ואם אינם רוצים לחלוק, אִית דִּינָא דְגוּד אוֹ אֲגוּד, שכל אחד מהם יכול לומר לחבירו, קנה את חלקי או מכור לי את חלקך. וְדַוְקָא לַחְלוֹק בשני כרכים כְּגוֹן תְּהִלִּים וְתוֹרָה, אֵין חוֹלְקִים אֶלָא אִם כֵּן [רָצוּ] שניהם, דְּתַרְוַיְיהוּ צְרִיכֵי לְהַאי וְתַרְוַיְיהוּ צְרִיכֵי לְהַאי – כיון ששניהם צריכים את התהילים, ושניהם צריכים את התורה, ולכן אם אין שניהם מתרצים בחלוקה זו, אין אחד יכול לכוף את חבירו לחלוק. אֲבָל אם היו להם תְּהִלִּים וּתְהִלִּים, או תּוֹרָה וְתוֹרָה, (לֹא) עַל כָּרְחָךְ חוֹלְקִין – יכול כל אחד מהם לכוף את חבירו לחלוק תהילים כנגד תהילים, ותורה כנגד תורה, כיון שאין לו כל הפסד בכך (דְּמָצֵי לְמֵימַר לֵיהּ גּוּד אוֹ אֲגוּד):
הגמרא מביאה דין נוסף בענין גוד או אגוד: אָמַר לֵיהּ רַב אַשִּׁי לַאֲמֵימַר, כיצד אתה פוסק להלכה שיכול אחד מהשותפים לומר לחבירו גוד או אגוד, וְהָא – והרי אירע מעשה זה ברַבִּין בַּר חֲנִינָא וְרַב דִּימִי בַּר חֲנִינָא, דהַוְיָין לְהוּ תְּרֵי אַמְהָתָא – שהיו להם שתי שפחות, חֲדָא הֲוָה יָדְעָה אֲפוּיֵי וּבַשּׁוּלֵי – האחת היתה יודעת לאפות ולבשל, וַחֲדָא יָדְעָה פִּילְכֵי וְנַוְולָא וּבִיסְתְּרֵקִי – והאחרת ידעה לטוות צמר ולארוג, ולעשות שטיחים, אָתוּ לְדִינָא קַמֵּיהּ דְּרָבָא – באו לדין לפני רבא, לברר כיצד ניתן לחלוק בשפחות אלו, וְאָמַר לְהוּ רבא, לֵית דִּינָא – אין שייך כאן דין דְגוּד אוֹ אֲגוּד, כלומר, אין אחד מהם יכול לומר לחבירו טול אתה שפחה אחת ואני אטול את השניה, ואם כן קשה על אמימר שפסק שיכול שותף לומר לחבירו גוד או אגוד. אָמַר לֵיהּ – השיב אמימר לרב אשי, אין קושיא ממעשה זה על דברי, שָׁאנִי הָתָם – כיון ששונה הדבר שם, באותו מעשה, דְּמַר נִיחָא לֵיהּ בְּתַרְוַיְיהוּ וּמַר נִיחָא לֵיהּ בְּתַרְוַיְיהוּ – שכל אחד מהם היה צריך את שתי השפחות, כיון שכל אחת היתה בקיאה במלאכות אחרות, ובאופן זה אין אחד מהם יכול לומר לחבירו שיטול אחת והוא יטול את השניה, אלא יכול לומר לו או תקנה את שתיהן או שתמכור לי את שתיהן.
תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, מַדְבִּיק אָדָם תּוֹרָה וּנְבִיאִים וּכְתוּבִים כְּאֶחָד, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וְרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אין להדביק את שלשתם יחד, אלא תּוֹרָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ, וּנְבִיאִים בִּפְנֵי עַצְמָן, וּכְתוּבִים בִּפְנֵי עַצְמָן. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אפילו את כל הנביאים יחד או את כל הכתובים יחד אין להדביק, אלא כָּל אֶחָד וְאֶחָד מספרי הנביאים או מספרי הכתובים ידביק בִּפְנֵי עַצְמוֹ. אָמַר רַבִּי, מַעֲשֶׂה וְהֵבִיאוּ לְפָנֵינוּ סֵפֶר תּוֹרָה וּנְבִיאִים וּכְתוּבִים מְדוּבָּקִים כְּאֶחָד, וְהִכְשַׁרְנוּם.
מביאה הגמרא דינים נוספים בכתיבת ספר שיש בו תורה נביאים וכתובים יחד: וּמַנִּיחַ קלף חלק בשיעור שיש בו כְּדֵי לָגוֹל [-לגלול אותו על] עַמּוּד של עץ בִּתְחִלָּתוֹ, וּכְדֵי הֶקֵּף בְּסוֹפָהּ – ובסוף הספר משאיר קלף חלק בשיעור שיש בו כדי להקיף את כל עובי הקלף של הספר כשהוא גלול [כיון שאין עושים לו שני עמודים של עץ כפי שעושים לספר תורה, אלא עמוד אחד, והכל נגלל עליו], וְנוֹתֵן בֵּין כָּל חֻמָּשׁ וְחֻמָּשׁ אַרְבַּע שִׁיטִין – ארבע שורות ריקות, וְכֵן בֵּין כָּל נָבִיא וְנָבִיא. וּבְנָבִיא שֶׁל תְּרֵי עָשָׂר, שיש בו שנים עשר ספרי נביאים קצרים, וכולם יחד נחשבים כספר אחד, משאיר רק שָׁלֹשׁ שִׁיטִין בין כל נביא ונביא. וּמַתְחִיל מִלְּמַעְלָה וּמְסַיֵּם מִלְּמַטָּה – אם נזדמן לו שסיים את אחד מספרי הנביאים בסוף עמוד, יכול הוא להתחיל את הנביא הבא בתחילת העמוד הבא, ואינו צריך להשאיר שורות ריקות, והטעם לכך, שֶׁאִם רָצָה לַחֲתוֹךְ את הנביא הזה ולעשותו ספר בפני עצמו, חוֹתֵךְ – רשאי הוא לחתוך, ונמצא שספר זה יתחיל לאחר ארבע שורות ריקות, וייראה משונה משאר הספרים ללא כל סיבה.
תַּנְיָא בברייתא, כָּל הַסְּפָרִים, של נביאים ושל כתובים, יש להם עמוד אחד של עץ, והם נִּגְלָלִין מִתְּחִלָּתָן לסופם על גבי עמוד זה. ואילו סֵפֶר תּוֹרָה, הִיא נִגְלֶלֶת לְאֶמְצָעִיתָהּ, וְעוֹשֶׂה לָהּ עַמּוּד אֵילָךְ וְעַמּוּד אֵילָךְ.
תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, אֵין עוֹשִׂין סֵפֶר תּוֹרָה, לֹא אָרְכָּהּ יָתֵר עַל הֶקֵּפָהּ, וְלֹא הֶקֵּפָהּ יָתֵר עַל אָרְכָּהּ, אלא צריך לצמצם את הכתב באופן שכשיסיים את כתיבת הספר יהיה אורך החוט המקיף את עובי הספר, כאורך הספר עצמו מלמעלה למטה.
שָׁאֲלוּ אֶת רַבִּי, סֵפֶר תּוֹרָה, בְּכַמָּה – כמה צריך היקפו להיות. [אָמַר לָהֶן], בִּגְוִיל, שהוא עבה, והיקפו גדול, בכתב בינוני הוא שִׁשָּׁה טְפָחִים. בִּקְלָף, שהוא דק יותר, אֵינִי יוֹדֵעַ.
רַב הוּנָא כָּתַב שִׁבְעִין סִפְרֵי תּוֹרוֹת, וְלֹא אִיתְרְמֵי לֵיהּ אֶלָּא חַד – ולא הזדמן לו אלא ספר תורה אחד שהיה ארכו כהיקפו.
אָמַר רַבִּי אַבָּא, אָמַר שְׁמוּאֵל, שְׁמוֹנָה פְּסוּקִים אחרונים שֶׁבַּתּוֹרָה (דברים לד ה-יב) מהפסוק 'וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה' ועד 'לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל', אין מפסיקים בהם, אלא יָחִיד קוֹרֵא אוֹתָם, כיון שהשתנו פסוקים אלו משאר התורה בכך שמשמעותם היא שנכתבו לאחר מיתת משה, אף שבאמת נכתבו על ידי משה רבינו, שאמר לו הקדוש ברוך הוא לכתוב פסוקים אלו, ומשה רבינו כתבם בדמע, כיון שיש בהם שינוי משאר התורה, אין להפסיק בהם, אלא אדם אחד קורא את הכל.
סְלִיקָא לְהוּ פֶּרֶק הַשּׁוּתָּפִין
