משנה
פרק זה עוסק בדיני הרחקת נזקי שכנים, כלומר, שימושים מסוימים שאסור לאדם לעשות אפילו בתוך רשותו, כיון שהדבר עשוי לגרום נזק לשכניו: לֹא יַחְפֹּר אָדָם בּוֹר בתוך רשותו, באופן שהוא סָמוּךְ לְבוֹרוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ, וְלֹא שִׁיחַ – חפירה ארוכה וצרה, וְלֹא מְעָרָה – חפירה שיש לה תקרה, וְלֹא אַמַּת הַמַּיִם, וְלֹא נִבְרֶכֶת שֶׁל כּוֹבְסִים – חפירה מרובעת שמי הגשמים נאספים בה, ומשתמשים בה לצורך כביסה, אֶלָּא אִם כֵּן הִרְחִיק מִכּוֹתְלוֹ [-מכותל בורו] של חֲבֵרוֹ שְׁלשָׁה טְפָחִים, וְסָד את כותלי חפירתו בְּסִיד, כדי שהמים שבבור לא יחלחלו לכיוון בורו של חבירו, וימוטטו את כתליו.
מַרְחִיקִין אֶת הַגֶּפֶת – פסולת של זיתים לאחר שנסחט שַׁמְנָם בבית הבד, וְאֶת הַזֶּבֶל, וְאֶת הַמֶּלַח, אֶת הַסִּיד, וְאֶת הַסְּלָעִים – אבני אש, שהחיכוך בהם יוצר אש, וכל הדברים הללו יש להם חום טבעי, יש להרחיקם מִכָּתְלוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ שְׁלשָׁה טְפָחִים, כיון שהחום שבהם עשוי להזיק לכותל חבירו, אם יהיה סמוך לו, אוֹ סָד בְּסִיד – אם אינו רוצה להרחיק שלשה טפחים, יכול להניחם אפילו בסמוך, וסד את כותל חבירו בסיד, המונע את חימום הכותל על ידי הדברים הללו.
מַרְחִיקִין אֶת הַזְּרָעִים, כיון שהם יונקים את המים ומייבשים את הקרקע ונעשית עפר תיחוח, וְאֶת הַמַּחֲרֵשָׁה המחלישה בחרישתה את הקרקע, וְאֶת מֵי רַגְלַיִם שהם ממסמסים את אבני הכותל, מִן הַכֹּתֶל של חבירו, בשיעור שְׁלשָׁה טְפָחִים.
הריחיים שלהם היו מורכבות משני אבנים עגולות המונחות זו על זו, העליונה קרויה 'רכב', והיא צרה בטפח מהתחתונה הקרויה 'שכב', וְכיון שגלגול אבני הריחיים וחבטתן מזיק לכותל, מַרְחִיקִים אֶת הָרֵחַיִם מן הכותל שְׁלשָׁה טפחים מִן הַשֶּׁכֶב, שהיא האבן התחתונה, הרחבה, שֶׁהֵן אַרְבָּעָה טפחים מִן הָרָכֶב, שהיא האבן העליונה, הצרה יותר. וְאֶת הַתַּנוּר, הבנוי באופן שהוא רחב למטה וצר למעלה, וכיון שהבל התנור מזיק לכותל מרחיקים אותו שְׁלשָׁה טפחים מִן הַכִּלְיָא, שזהו הבסיס הרחב אל התנור, שֶׁהֵן אַרְבָּעָה טפחים מִן הַשָּׂפָה העליונה של התנור, שהיא צרה יותר.
גמרא
שנינו במשנה, 'לא יחפור אדם בור סמוך לבורו של חבירו, אלא אם כן הרחיק מכותל חבירו שלשה טפחים'. תמהה הגמרא, פָּתַח התנא של משנתנו בְּ'בוֹר', שאסור לחפור בור סמוך לבורו של חבירו, וְסִיֵּם בְּ'כֹתֶל', שיש להרחיק מ'כותל' חבירו שלשה טפחים, לִיתְנֵי – והרי היה לתנא לשנות ולומר 'אֶלָּא אִם כֵּן הִרְחִיק מִבּוֹרוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים'. מתרצת הגמרא, אָמַר אַבַּיֵי, וְאִיתֵּימָא [-ויש אומרים שאמר כן] רַב יְהוּדָה, מה שאמרה המשנה שעליו להרחיק מ'כותל חבירו', מִכֹּתֶל בּוֹרוֹ שָׁנִינוּ – כוונת המשנה שעליו להרחיק מכותל הבור של חבירו, ולא רק מחלל הבור, וכיון שעליו להרחיק שלשה טפחים, יש ללמוד מכאן ששיעור עובי כותל הבור הוא שלשה טפחים, וכיון שחיוב ההרחקה אינו מחלל הבור, אלא מ'כותל הבור' של חבירו, שֶׁנִּמְצָא מַרְחִיק מֵחֲלַל הַבּוֹר של חבירו שִׁשָּׁה טְפָחִים, כשיעור שני כתלי שני הבורות. (וְלִיתְנֵי אֶלָּא אִם כֵּן הִרְחִיק מִבּוֹרוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים) ואף שיכלה המשנה להשמיע לנו דין זה באופן אחר, והיינו שהיתה כותבת שעליו להרחיק מחלל הבור של חבירו ששה טפחים, הָא קָא מַשְׁמַע לָן – דבר זה באה המשנה לחדש לנו, דְּכוֹתֶל בּוֹר שיעורו שְׁלֹשָׁה טְפָחִים, נַפְקָא מִינַּהּ – ויש ללמוד מכך חידוש דין לְענין מֶקַח וּמִמְכָּר, כִּדְתַנְיָא בברייתא, הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ 'בּוֹר וּכְתָלֶיהָ אֲנִי מוֹכֵר לָךְ', צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא הַכֹּתֶל של הבור שְׁלֹשָׁה טְפָחִים.
