אִיתְּמַר – נאמרה מחלוקת זו בבית המדרש, הַבָּא לִסְמֹךְ בְּצַד הַמֵּצָר – אדם החופר בור בחצירו, סמוך לגבול שכנו, ובחצר שכנו אין עדיין בור, אַבַּיֵי אָמַר, סוֹמֵךְ – רשאי הוא לסמוך את חפירת הבור לגבול חבירו, ואינו צריך להרחיק שלשה טפחים. רָבָא אָמַר, אֵינוֹ סוֹמֵךְ – אינו רשאי לסמוך כיון שיתכן שלאחר זמן ירצה חבירו לחפור גם הוא בור בחצירו, ומחמת הבור הקיים יצטרך חבירו להרחיק ששה טפחים בתוך חלקו, ויפסיד. ומבארת הגמרא, בְּשָׂדֶה שֶׁאֵינָהּ עֲשׂוּיָה לְבוֹרוֹת – שאין דרך לחפור בה בורות, דִּבְרֵי הַכֹּל סוֹמֵךְ, ואינו צריך לחשוש שמא יחפור חבירו בור בשדה שאינה עשויה לכך. כִּי פְּלִיגֵי – ומחלוקתם היא בְּשָׂדֶה הָעֲשׂוּיָה לְבוֹרוֹת – שדרך לחפור בה בורות, אַבַּיֵי אָמַר סוֹמֵךְ, וַאֲפִלּוּ לְרַבָּנָן, דְּאָמְרֵי, מַרְחִיקִין אֶת הָאִילָן מִן הַבּוֹר עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ אַמָּה, כדי שכאשר יגדלו השורשים של העץ לא יזיקו לדפנות הבור, הגם שבשעת נטיעת העץ אין שורשיו מזיקים, היינו דוקא הָתָם – שם, לגבי נטיעת עץ, דִּבְעִידָּנָא דְּקָא נָטַע אִיתֵיהּ לְבוֹר – שבזמן שנטע את העץ כבר היה הבור קיים, ולכן אין לו רשות לעשות מעשה זה של נטיעת עץ, העשוי להזיק לאחר זמן את הבור, אֲבָל הָכָא – כאן, בְּעִדָּנָא דְּקָא חָפַר לֵיתֵיהּ לְבוֹר – הרי בזמן שחפר את הבור בתוך רשותו, אין כלל בור ברשות חבירו, ואינו צריך להמנע מלהשתמש בתוך חצירו מחמת שיתכן שלאחר זמן יגרום הדבר להפסד לחבירו. וְרָבָא אָמַר אֵינוֹ סוֹמֵךְ, וַאֲפִלּוּ לְרַבִּי יוֹסֵי, דְּאָמַר בנידון זה של נטיעת עץ סמוך לבור של חבירו, שאין צריך להרחיק כלל, אלא זֶה חוֹפֵר בורו בְּתוֹךְ החלק שֶׁלּוֹ, וְזֶה נוֹטֵעַ את עצו בְּתוֹךְ החלק שֶׁלּוֹ, ואין בעל הבור יכול למנוע מחבירו לנטוע עצים בחלקו מחשש שלאחר זמן יגרמו לו נזק, היינו דוקא הָתָם, דִּבְעִידָּנָא דְּקָא נָטַע לֵיתַנְהוּ לְשָׁרָשִׁין דְּמַזְּקֵי לֵיהּ לַבּוֹר – שבזמן נטיעת העץ לא קיימים עדיין השורשים המזיקים לבור, וכיון שהם באים רק לאחר זמן סובר רבי יוסי שאין בעל הבור יכול לעכבו מלנטוע כעת את העץ, אֲבָל הָכָא, שחופר האדם בור סמוך לגבול חבירו, מָצִי אָמַר לֵיהּ – יכול חבירו לטעון כנגדו, כָּל מָרָא וּמָרָא דְּקָא מָחֵית – בכל עדירה ועדירה שאתה עודר ברשותך כדי לחפור את הבור, מַרְפֵּית לָהּ לְאַרְעָאִי – הרי אתה מרפה ומחליש את הקרקע שלי, וגורם לי בכך שכאשר ארצה לחפור בור ברשותי, אצטרך להרחיק ששה טפחים, וכיון שהנזק נעשה כבר עתה, שהקרקע שבגבול הבור נחלשת, יכול הוא לכפותו להרחיק שלשה טפחים לתוך חלקו.
פוסק הרי"ף, וְקַיְימָא לָן כְּרָבָא – ומקובל בידינו שההלכה כרבא במחלוקת זו, וְאַף עַל גַּב דְּקַיְימָא לָן לגבי הרחקת העץ מהבור כְּרַבִּי יוֹסֵי, דְּאָמַר, זֶה חוֹפֵר בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ וְזֶה נוֹטֵעַ בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ, ואין בעל הבור יכול לעכב על בעל העץ שירחיק מבורו עשרים וחמש אמות, הָא קַיְימָא לָן דְּמוֹדֶה רַבִּי יוֹסֵי בְּגִירֵי דִּילֵיהּ – שאף רבי יוסי מודה באופן שההיזק הוא 'בחצים שלו', כלומר שהנזק נעשה מיד ובכוחו, כאדם הזורק חץ, וְהָא גִּירֵיהּ הוּא – והרי כאן חפירת הבור נחשבת כנזק הקורה מיד עם חפירת הבור, שהרי הוא מחליש את קרקע חבירו, ומונע ממנו מלחפור שם בעתיד בור.
(תָּא שְׁמַע מַרְחִיקִין אֶת הַזֶּבֶל וְאֶת (יח.) הַמֶּלַח מִכֹּתֶל חֲבֵרוֹ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים טַעֲמָא דְּאִיכָּא כֹּתֶל הָא לֵיכָּא כֹּתֶל לֹא מְרַחְקִינָן הוּא הַדִּין אַף עַל גַּב דְּלֵיכָּא כֹּתֶל וקָא מַשְׁמַע לָן דְּהַנָּךְ קָשׁוּ לַכֹּתֶל):
שנינו במשנה, 'וְלֹא נִבְרֶכֶת שֶׁל כּוֹבְסִין'. אָמַר רַב נַחְמָן, אָמַר רַבָּה בַּר אַבָּהוּ, לֹא שָׁנוּ שדי להרחיק את נברכת הכובסים שלשה טפחים, אֶלָּא כשמרחיק מִן הַמְחַמְצָן – חפירה שמשרים בה את הבגדים בצואת כלבים, ודי בהרחקת שלשה טפחים כדי למנוע נזק מחבירו, אֲבָל מִן הַנָּדְיָין – מהחפירה שמניעים ומנידים בה את הבגדים, והמים ניתזים למרחוק,יש להרחיק אַרְבַּע אַמּוֹת.
מסייעת לכך הגמרא, תַּנְיָא נַמִּי הָכִי – שנינו כן אף בברייתא, נִבְרֶכֶת הַכּוֹבְסִין, יש להרחיקה אַרְבַּע אַמּוֹת מחצר חבירו. וְלכאורה קשה, הָא אֲנָן תְּנָן – הרי במשנתנו שנינו שיש להרחיקה שְׁלֹשָׁה טְפָחִים, אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינָּהּ – ודאי מוכח מכאן כְּרַב נַחְמָן, שהמשנה עוסקת ב'מחמצן', שממנו מרחיקים רק שלשה טפחים, ואילו הברייתא עוסקת בנדיין, שממנו יש להרחיק ארבע אמות, שְׁמַע מִינָּהּ – אכן זו ראיה המסייעת לדברי רב נחמן.
