יג) בשר קדשי קדשים, או בשר קדשים קלים, שנתבשל עם בשר תאוה [-בשר חולין], ונבלע בבשר החולין טעם בשר הקרבן, גם אם לא היה בו ששים לבטלו, הרי בשר התאוה אסור לטמאים, ומותר לטהורים [ובבשר קדשי קדשים היינו לכהנים, ובקדשים קלים היינו אף לזרים].
יד) נאמר בקרבן עולה 'עור העולה אשר הקריב לכהן לו יהיה', ונאמר בחטאת 'הכהן המחטא אותה יאכלנה', ונאמר באשם 'הכהן אשר יכפר בו לו יהיה', ונאמר בשלמים 'לכהן הזורק את דם השלמים לו יהיה', ונאמר במנחה 'הכהן המקריב אותה לו יהיה', אין הכתוב מדבר בכל הפסוקים האלו אלא בראוי, כלומר, שהכהן הראוי לעבודה זהו שיש לו חלק לאכול בקרבנות הללו, ומי שאינו ראוי לאכילה בשעת הקרבת הקרבן, כגון שהיה טמא, אין לו חלק לאכול אפילו כשיטהר לערב. אבל לענין חלוקה בין הכהנים הראוים לאכילה, אין חילוק בין הכהן שהקריב בפועל לבין הכהן שלא הקריב, אלא הכל מתחלק לאנשי בית אב שמקריבין באותו היום. וכולם חולקים בכל קדשי המקדש, איש כאחיו, בין זה שהקריב, ובין אחיו שעמו במקדש שלא הקריב.
