ט כִּֽי־אָ֭מַר לֹ֣א יִסְכָּן־גָּ֑בֶר בִּ֝רְצֹת֗וֹ עִם־אֱלֹהִֽים׃ י לָכֵ֤ן ׀ אַ֥נְשֵׁ֥י לֵבָ֗ב שִׁמְע֫וּ לִ֥י חָלִ֖לָה לָאֵ֥ל מֵרֶ֗שַׁע וְשַׁדַּ֥י מֵעָֽוֶל׃ יא כִּ֤י פֹ֣עַל אָ֭דָם יְשַׁלֶּם־ל֑וֹ וּֽכְאֹ֥רַח אִ֗֝ישׁ יַמְצִאֶֽנּוּ׃
֍ ֍ ֍
(ט) עתה מביא אליהוא את דברי איוב, כִּי אָמַר איוב, לֹא יִסְכָּן גָּבֶר בִּרְצֹתוֹ עִם אֱלֹהִים – הרי ראינו שלא תגיע שום תועלת לאדם בכך שהוא עובד את ה' ומרוצה לפניו, והוכיח זאת מכך שהגיעו אליו יסורים, הגם שכל ימיו עבד את ה'.
(י) לָכֵן אמר איוב, אַנְשֵׁי לֵבָב שִׁמְעוּ לִי, כיון שאני רואה שגם הצדיקים סובלים יסורים, והרי חָלִלָה לָאֵל מֵרֶשַׁע וְשַׁדַּי מֵעָוֶל – לא יתכן שיצא מאת ה' דבר רֶשַׁע או עוולה.
(יא) והרי השכל מחייב כִּי פֹעַל אָדָם יְשַׁלֶּם לוֹ – שה' ישלם שכר לפעולת האדם, וּכְאֹרַח אִישׁ יַמְצִאֶנּוּ – וגם על חטאים לא יענישו אלא כדרך איש, כלומר, כפי שניתן לתבוע מאדם שיעבוד את ה', ולא ידרוש ממנו דברים שאינם לפי כוחו, וכיון שכך תמה איוב, כיצד יתכן שמגיע סבל ויסורים לצדיקים.
