ח שָׁמַ֨עְתִּי֙ חֶרְפַּ֣ת מוֹאָ֔ב וְגִדֻּפֵ֖י בְּנֵ֣י עַמּ֑וֹן אֲשֶׁ֤ר חֵֽרְפוּ֙ אֶת־עַמִּ֔י וַיַּגְדִּ֖ילוּ עַל־גְּבוּלָֽם׃ ט לָכֵ֣ן חַי־אָ֡נִי נְאֻם֩ יְהוָ֨ה צְבָא֜וֹת אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל כִּֽי־מוֹאָ֞ב כִּסְדֹ֤ם תִּֽהְיֶה֙ וּבְנֵ֤י עַמּוֹן֙ כַּֽעֲמֹרָ֔ה מִמְשַׁ֥ק חָר֛וּל וּמִכְרֵה־מֶ֥לַח וּשְׁמָמָ֖ה עַד־עוֹלָ֑ם שְׁאֵרִ֤ית עַמִּי֙ יְבָזּ֔וּם וְיֶ֥תֶר גּוֹיִ֖ יִנְחָלֽוּם׃ י זֹ֥את לָהֶ֖ם תַּ֣חַת גְּאוֹנָ֑ם כִּ֤י חֵֽרְפוּ֙ וַיַּגְדִּ֔לוּ עַל־עַ֖ם יְהוָ֥ה צְבָאֽוֹת׃
֍ ֍ ֍
(ח) ומלבד הפלשתים, ייענשו גם עמון ומואב, כי שָׁמַעְתִּי חֶרְפַּת מוֹאָב, וְגִדֻּפֵי בְּנֵי עַמּוֹן, ומבאר, כי חרפת מואב היתה אֲשֶׁר חֵרְפוּ אֶת עַמִּי, וגידופי בני עמון היתה על תורתם וקדושתם של ישראל, וַיַּגְדִּילוּ עַל גְּבוּלָם – לקחו לעצמם חלק מארץ ישראל, ובכך גידפו את קדושת הארץ וקדושת הדת.
(ט) לָכֵן נשבע ה', חַי אָנִי נְאֻם ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, כִּי מוֹאָב, כִּסְדֹם תִּהְיֶה [כי הם באו מלוט, שהיה יושב בשער סדום], וּבְנֵי עַמּוֹן יהיו כַּעֲמֹרָה, שהיה חורבנה גדול יותר, שהרי בסדום ניצלו לוט ובנותיו, ומעמורה לא ניצל איש, מִמְשַׁק חָרוּל – כל ארצם תהיה מלאה ב'חרולים', שהם קוצים, ויהיו הקוצים כנושקים ונדבקים זה בזה, מחמת הריבוי הגדול של הקוצים שם, וּמִכְרֵה מֶלַח יהיה שם, כסדום ועמורה שנאמר בהם 'גָּפְרִית וָמֶלַח שְׂרֵפָה כָל אַרְצָהּ', וּשְׁמָמָה עַד עוֹלָם, שְׁאֵרִית עַמִּי יְבָזּוּם – יבזזו את ארצות עמון ומואב, וְיֶתֶר גּוֹיִ [-שאר הגוי שלי, עם ישראל], יִנְחָלוּם.
(י) ואף שחטאו עמון ומואב בשלשת העבירות החמורות, זֹאת – עונש זה יבוא לָהֶם תַּחַת גְּאוֹנָם [-גאוותם], כִּי חֵרְפוּ, וַיַּגְדִּלוּ – דיברו דברים גדולים וקשים עַל עַם ה' צְבָאוֹת.
