א ה֥וֹי מֹֽרְאָ֖ה וְנִגְאָלָ֑ה הָעִ֖יר הַיּוֹנָֽה׃ ב לֹ֤א שָֽׁמְעָה֙ בְּק֔וֹל לֹ֥א לָֽקְחָ֖ה מוּסָ֑ר בַּֽיהוָה֙ לֹ֣א בָטָ֔חָה אֶל־אֱלֹהֶ֖יהָ לֹ֥א קָרֵֽבָה׃
֍ ֍ ֍
פרק ג (א) לאחר שהודיע הנביא את חורבן נינוה ושאר העמים שהרעו לישראל, והתנבא ששארית ישראל יירשו את ארץ פלשתים וארצות עמון ומואב, מבאר שאותם זמנים היו מוכנים לגאולה, אם היו ישראל ראויים לכך, אך כיון שחטאו, לא היו ראויים להיגאל: הוֹי, מֹרְאָה – מטילה מורא על כל סביבותיה, וְנִגְאָלָה מיד האויבים, הָעִיר הַיּוֹנָה – העיר ירושלים, שהיתה תחת יד מלכות אשור ובבל, שהיה דגלם בצורת יונה, ובימי חזקיהו ובימי יאשיהו מלכי יהודה היו הגויים שסביבות ירושלים יראים מישראל, ונגאלה מיד מלכי הגויים ששלטו בה, והיו אלו זמנים המוכשרים לגאולה השלימה.
(ב) אך באותם זמנים העיר ירושלים לֹא שָׁמְעָה בְּקוֹל המורים והנביאים לשוב אל התורה מצד ההתבוננות השכלית, לֹא לָקְחָה מוּסָר לשוב בתשובה מחמת יראת העונש והיסורים, בַּה', שהוא בורא כל העולמות, ומצד זה מחייבת ההבנה השכלית לשוב ולהתקרב אליו, לֹא בָטָחָה, ואֶל אֱלֹהֶיהָ, שהוא המשגיח עליה בפרטות, ומחמת כן יש לה לירא מעונשיו על חטאיה, ולקוות לשכרו על מצוותיה, לֹא קָרֵבָה.
