משנה
מַרְחִיקִין אֶת הָאִילָן מִן הַבּוֹר עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ אַמָּה, כיון ששרשי האילן מזיקים לבור, וּבְחָרוּב וּבַשִּׁקְמָה, ששרשיהם מרובים, צריך להרחיק מהבור חֲמִשִּׁים אַמָּה, בֵּין מִלְמַעְלָה בֵּין מִלְּמַטָּה – בין אם האחד למעלה בראש ההר והשני בתחתיתו [ואף שאם האילן למטה אין השרשים עולים למעלה, מכל מקום הם יונקים את לחלוחית הקרקע ומייבשים אותה, ומקלקלים את קרקעית הבור], ובֵּין מִן הַצָּד, ששניהם בקרקע שוה. אִם הַבּוֹר קָדְמָה לאילן, קוֹצֵץ את האילן כדי לא להזיק לבור, וְנוֹתֵן לו בעל הבור דָּמִים על האילן [כיון שאין ההיזק בא מיד אלא לאחר שיתפשטו השורשים, ולא חייבוהו חכמים לקצוץ בלא דמים]. וְאִם הָאִילָן קָדַם לבור, לֹא יָקוֹץ – אינו חייב כלל לקוצצו. סָפֵק זֶה קָדַם, וְסָפֵק זֶה קָדַם, לֹא יָקוֹץ. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אַף עַל פִּי שֶׁהַבּוֹר קָדַם לאילן, לֹא יָקוֹץ, שֶׁזֶּה חוֹפֵר בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ, וְזֶה נוֹטֵעַ בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ, וכיון שאין ההיזק בא מיד, לא חייבוהו חכמים לקצוץ כלל.
גמרא
שנינו במשנה, 'רבי יוסי אומר, אף על פי שהבור קדם, לא יקוץ, שזה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו'. אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי.
אָמַר רַב אַשִּׁי, כִּי הֲוֵינָן בֵּי [-כשלמדנו בבית מדרשו של] רַב כַּהֲנָא, הֲוָה אַמְרִינָן – היינו אומרים, שמוֹדֶה רַבִּי יוֹסֵי בְּגִירֵי דִּילֵיהּ – אף רבי יוסי מודה באופן שההיזק הוא 'בחצים שלו', כלומר שהנזק נעשה מיד ובכוחו, כאדם הזורק חץ בתוך רשותו ומזיק לאחרים, שהדבר אסור, ולכן אם מיד בעשיית המעשה נגרם הנזק לשכנו, מודה רבי יוסי שהדבר אסור.
מביאה הגמרא מעשה בענין זה: רַב פַּפִּי יוֹכְנָאָה, עָנִי הֲוָה – היה בתחילה עני, וְהֶעֱשִׁיר, בָּנָא אַפַדְנָא – ובנה מכספו ארמון, באותו מקום שעמד בו ביתו בתחילה, קודם שהעשיר, הֲווּ הָנָךְ עַצְרֵי בְּשִׁיבְבוּתֵּיהּ – היו בשכנותו בני אדם הכותשים שומשומין לעשות מהם שמן, דְּכִי הֲווּ קָא דַּיְיקֵי שׁוּמְשְׁמֵי – וכאשר היו הם חובטים בחוזקה לכתוש את השומשומין, הֲוָה נָאֵיד אַפַּדְנֵיהּ – היה ארמונו רועד. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב אַשִּׁי – בא רב פפי יוכנאה לפני רב אשי, לתבוע לדין את שכניו הגורמים נזק לארמונו, אָמַר לֵיהּ רב אשי, כִּי הֲוֵינָן בֵּי רַב כַּהֲנָא, הֲוָה אַמְרִינָן דמוֹדֶה רַבִּי יוֹסֵי בְּגִירֵיהּ [-בחיציו], ואם כאן נעשית הרעידה מיד, הרי זה גירי דיליה, ואסור להם לעשות כן, וְכַמָּה – מה הוא שיעור הרעד הנחשב כגירי דיליה, כִּדְנָאֵיד נִכְתְּמָא אַפּוּמָּא דְּחַצְבָּא – שאם יניחו על חומת הארמון כד חרס ועליו מכסה, ובשעת ההכאה של כותשי השומשומין ינוע הכיסוי מחמת הרעד, הרי זה גירי דיליה, ואסורים לעשות כן, ואם הזיקו, חייבים.
דְּבֵי – בני ביתו של בַּר מַרְיוֹן, בְּרֵיהּ דְּרַב אָבִין, כִּי הֲווּ נָפְצֵי כִּיתְּנָא – כאשר היו הם מנפצים פשתן, הֲוָה קָא אָזְלָא רַקְתָּא דְכִיתָּנָא – היתה הפסולת של הפשתן עפה ברוח, וּמַזְּקֵי אִינְשֵׁי – ומזיקה לבני אדם. אָתוּ לְקַמֵּיהּ דְּרָבִינָא – באו לדין לפני רבינא, אָמַר לְהוּ רבינא, כִּי אַמְרִינָן – דין זה שאמרנו, שמוֹדֶה רַבִּי יוֹסֵי בְּגִירֵיהּ, הַנֵּי מִילֵּי דְּקָא אָזְלָא מִכֹּחוֹ – היינו דוקא כשהנזק נעשה מכוחו ממש, כיורה חץ מקשת, אֲבָל הָכָא – אך כאן אין הפסולת עפה מכח האדם, אלא זִיקָא הוּא דְּקָא מַמְטֵי לֵיהּ – הרוח היא המוליכה אותה למקום הנזק, ובאופן זה לא יאסור רבי יוסי.
מַתְקִיף לֵיהּ [-הקשה על דבריו] מַר בַּר רַב אַשִּׁי, מַאי שְׁנָא – במה שונה מקרה זה, מִזּוֹרֶה וְרוּחַ מְסַיַּיעְתּוֹ – הזורה תבואה לרוח בשבת, אף שהרוח היא המפרידה את גרעיני התבואה מהמוץ, הרי זו מלאכה האסורה בשבת וחייב עליה חטאת, והיינו כיון שזו רוח מצויה, ונחשב הוא כמי שמשתמש ברוח לצורך מלאכתו, ואף כאן כיון שהרוח מצויה, הרי הנזק מתייחס למנפצי הפשתן, ואסור להם לעשות כן. אַמְרוּהָ רַבָּנָן קַמֵּיהּ דְּמָרֵימַר – שאלו בני הישיבה שאלה זו את מרימר, אָמַר לְהוּ, הַיְינוּ זוֹרֶה וְרוּחַ מְסַיַּיעְתּוֹ, וכשם שלענין שבת נחשב הדבר כמעשיו וחייב חטאת, אף לענין נזיקין נחשב הדבר כמעשיו, ואסור לו לעשות כן ברשותו. פוסק הרי"ף, וְכֵן הֲלָכָה.
אמנם מוסיף הרי"ף, וְהַנֵי מִילֵי – ודבר זה, שאנו אומרים שאסור לעשות מעשה המזיק על ידי רוח, היינו לְעִנְיַן אִיסּוּרָא, דְּאָסוּר לְמִיגְרָם הֶיזֵּקָא לְאִינְשֵׁי – שאסור אפילו לגרום נזק לבני אדם, שלא בידים ממש, כִּדְאַמְרִינָן – כפי שאמרו בגמרא (כב:) גְּרָמָא בִּנְזָקִין אָסוּר. אֲבָל לְעִנְיַן תַּשְׁלוּמִין, אם אכן עבר והזיק, פָּטוּר, דְּגַרְסִינָן במסכת בבא קמא בְּפֶרֶק הַכּוֹנֵס צֹאן לַדִּיר (ס.), אָמַר רַב אַשִּׁי, כִּי אַמְרִינָן זוֹרֶה וְרוּחַ מְסַיַּיעְתּוֹ, שמתייחס אליו המעשה, הַנֵי מִילֵי – זהו רק לְעִנְיַן שַׁבָּת, דִּ'מְלֶאכֶת מַחֲשֶׁבֶת' אָסְרָה תּוֹרָה, וכיון שהתקיימה מחשבתו, אף אם היה הקיום על ידי הרוח, חייב, אֲבָל הָכָא – כאן, לגבי נזק, גְּרָמָא בְּעָלְמָא הוּא – אין זה נחשב אלא כגרימת נזק, וּגְרָמָא בִּנְזָקִין, אף שהדבר אסור, פָּטוּר מלשלם.
