גמרא
תַּנְיָא בברייתא, רַבִּי יוֹסֵי מַתִּיר בְּחַרְדָּל, להסמיכו לדבורים, מפני שֶׁיָּכוֹל בעל החרדל לוֹמַר לוֹ לבעל הדבורים, עַד שֶׁאַתָּה אוֹמֵר לִי הַרְחֵק חַרְדָּלָךְ מִן דְּבוֹרַיי, כיון שהחרדל מזיק להם וגורם שיהא הדבש שלהם חריף, אני משיב ואומר לך הַרְחֵק דְּבוֹרֶךָ מִן חַרְדָּלַיי, כיון שהדבורים מזיקות לחרדל בכך שֶׁבָּאוֹת וְאוֹכְלוֹת לִגְלוּגֵי חַרְדָּלַיי – את פרחי החרדל, וכיון ששניהם מזיקים זה את זה אין אחד מהם יכול להכריח את חבירו להרחיק.
ממשיכה הגמרא ומבארת, וטַעְמַיְיהוּ דְּרַבָּנָן – וטעמם של חכמים, האומרים שיכול בעל הדבורים לתבוע מבעל החרדל שירחיק את החרדל, כיון דְּסָבְרִי, עַל הַמַּזִּיק לְהַרְחִיק אֶת עַצְמוֹ מהניזק, הִלְכָּךְ – ולכן מַרְחִיקִין אֶת הַמִּשְׁרָה מִן הַיָּרָק, וְאֶת הַכְּרִישִׁין מִן הַבְּצָלִים, וְאֶת הַחַרְדָּל מִן הַדְּבוֹרִים. וְאילו רַבִּי יוֹסִי סָבַר, עַל הַנִּזָּק לְהַרְחִיק אֶת עַצְמוֹ, וְלכן אֲפִלּוּ מִשְׁרָה וְיָרָק לֹא בָּעוּ לְרַחוֹקֵי – אין בעל המשרה צריך להרחיק מהירק, ואין בעל הכרישין צריך להרחיק מן הבצלים, אלא הניזקים הם שצריכים להרחיק את עצמם, שלא יינזקו.
ממשיכה הגמרא ומבארת, וְהָא דְּקָתָּנֵי – ומה ששנינו במשנתנו 'רַבִּי יוֹסֵי מַתִּיר בְּחַרְדָּל', ומשמע שבשאר הדברים שנישנו במשנה הוא מודה לחכמים, אין הדבר כן, אלא לְדִבְרֵיהֶם דְּרַבָּנָן קָאָמַר לְהוּ – אמר כן לשיטת חכמים, וכך מתפרשים דבריו, לְדִידִי – לפי שיטתי, עַל הַנִּזָּק לְהַרְחִיק אֶת עַצְמוֹ, וְלכן כוּלְּהוּ לֹא בָּעוּ רַחוֹקֵי – בכל המקרים המובאים במשנה אין המזיק צריך להרחיק את עצמו, אֶלָּא לְדִידְכוּ – אלא אף לשיטתכם, דְּאַמְרִיתוּ שאתם אומרים שעַל הַמַּזִּיק לְהַרְחִיק אֶת עַצְמוֹ, תִּינַח – נוחים ומובנים דבריכם לגבי מִשְׁרָה וְיָרָק, דְּהַנֵּי מַזְּקֵי הַנֵּי – שהמשרה והכרישין מזיקים לירק ולבצלים, וְהַנֵּי לֹא מַזְּקֵי הַנֵּי – ואילו הירק והבצלים לא מזיקים למשרה ולכרישין, ולכן שייך לומר בזה שעל המזיק להרחיק את עצמו, אֶלָּא חַרְדָּל וּדְבוֹרִים, תַּרְוַיְיהוּ מַזְּקֵי אַהֲדָדֵי – הרי שניהם מזיקים זה לזה, החרדל מזיק לטעמו של הדבש, והדבורים אוכלות את פרחי החרדל, וכיון שכך אי אפשר לחייב אחד מהם להרחיק את עצמו.
וְאילו רַבָּנָן סוברים, דְּבוֹרִים לַחַרְדָּל לֹא מַזְּקֵי – אינן מזיקות, אִי בְּבִינְתָא – אם הנזק הוא בגרעיני הזרע של החרדל, לֹא מַשְׁכַּחַת לָהּ – הרי אין הדבורה יכולה למצוא אותם, כיון שהם טמונים במקום שאין הדבורה מגיעה אליו, וְאִי בְּטַרְפָּא – ואם הנזק הוא בעלים, שהדבורה אוכלת אותם, הָדַר פָּארֵי – הרי העלים חוזרים וצומחים, ואין בכך נזק.
פוסק הרי"ף, וְקַיְימָא לָן כְּרַבִּי יוֹסֵי – וההלכה היא כדברי רבי יוסי, שעל הניזק להרחיק את עצמו, ולכן אין צורך אפילו להרחיק את המשרה מן הירק וכדומה [אמנם שלשה טפחים צריך להרחיק, כיון שעד שלשה טפחים נחשב הוא כמזיק בידים, וכפי שהתבאר לעיל אף רבי יוסי מודה ב'גירי דיליה', שהרי הוא כיורה חיצים המזיקים, אבל יותר משלשה טפחים, שזהו נזק שאינו נחשב כנעשה בידים, אין המזיק צריך להרחיק].
